וואי וואי, איזה קטע מדהים. מרגע שגיליתי אותו כנראה הקשבתי לו 500 פעם. ואחרכך צפיתי בעשרים קטעי וידאו של אנשים מקשיבים לו בפעם הראשונה ונדהמים. 11 דקות של מוסיקאים מוכשרים בטירוף בפסגת היצירה שלהם.

סנארקי פאפי, הרכב ענקי של עשרה נגנים או יותר, יש בו כמה סוגי גיטרות וכמה כלי נשיפה וכמה סוגים שונים של קלידים ושתיים עד שלוש מערכות תופים וכלי הקשה, נוסד על ידי המוסיקאי והבסיסט מייקל ליג. הם עובדים בצורה מאד מיוחדת: ליג מלחין את רוב הקטעים בקווים כללים. כשיש לו בסיס, הוא מתקשר להרבה מוסיקאים, ומזמין את כל מי שיכול לבוא. הנגנים נפגשים ביחד לכמה ימים מאומצים: תחילה הם עובדים לפתח את הקטעים ואת התפקידים של הכלים השונים. אחר כך הם סוגרים אולפן עם קהל מצומצם, ומקליטים אלבום שלם בהופעה חיה, בבת אחת. זה תהליך אינטנסיבי מאד שאפשרי רק בגלל שמדובר במוסיקאים בליגות הכי גבוהות שיש.

הכרתי את ההרכב הזה, אבל רק בשם, כי כבר כמה שנים אני עוקבת אחר הקלידן קורי הנרי, וידעתי שהוא היה חבר בהרכב בעבר. (רציתי ללכת להופעה שלו בארץ לפני שלוש שנים, אבל לצערי לא יצא). הסולו שהוא נותן פה בקטע הזה כל כך יוצא דופן. אין לי את ההכשרה המוסיקלית או את האוזן להבין את כל הדקויות של מה שהוא עושה, אבל אני בהחלט מבינה שזה משוגע לגמרי. הנרי הוא עילוי. בתגובות תמצאו הרבה מוסיקאים שטוענים שזה אחד מהסולואים הכי טובים לקלידים בג׳אז. אפשר לראות איך הקלידן שיושב לידו, שון מרטין, בעצמו קלידן מפורסם וזוכה גראמי, מחזיק את הראש כלא מאמין (דקה 06:40). מייקל ליג עצמו לא מצליח להוריד את החיוך מהפרצוף. הוא יודע שקורה פה משהו על טבעי.

המוסיקאי השני שהדהים אותי הוא המתופף לרנל לואיס. אפשר ממש לראות איך הוא מקשיב לסולו, ויודע בדיוק מתי להשתלב ואיך, ולאט לאט להוסיף עוד שכבה ועוד שכבה, ומשלים את הקלידים באופן נהדר ועשיר. וכמובן לאורך הקטע כולו, הוא הדבק שמחבר בין כל הכלים. איך אני אוהבת את הכניסה של התופים בדקה 05:38. הסיפור של לואיס בהקלטה הזו גם הוא משוגע לגמרי. המתופף המקורי שהיה אמור לנגן באלבום לא יכל להגיע, ולואיס הוזמן ברגע האחרון, והגיע להקלטה רק באותו היום. הוא הקשיב לקטעים ולמד את התפקיד שלו תוך כדי הטיסה. ולמרות האתגר העצום הזה, הצליח לתת שואו גדול מהחיים. אתם מאמינים?? לא סתם אמרתי, המוסיקאים בליגות הכי גבוהות שיש.

זה הקטע האחרון מתוך האלבום "We Like It Here".