לפני מספר חודשים, הזמרת ריהאנה הגיעה להופיע בארץ, וההופעה שלה חטפה מטח ביקורות קטלניות, בעיקר סביב העובדה שהיא הופיעה עם פלייבק ולא שרה אף שיר בעצמה. רבים בקהל התעצבנו ומחו על כך (היו עוד סיבות, למשל שהיא איחרה לעלות לבמה איחור משמעותי…), אנשים ששילמו 400 שקל ומעלה לכרטיס, הרגישו שהם לא קיבלו תמורה לכספם.

לפני מספר ימים התעורר דיון דומה, לא זהה אבל קשור, כאשר התברר שהרד הוט צ'ילי פפרס הופיעו במחצית משחק הסופרבול עם פלייבק. (למעשה הופעת המחצית הייתה של הזמר ברונו מארס, והוא הזמין את הפפרס להתארח בשיר אחד). אם תצפו בשידור או בתמונות שפורסמו לאחר מכן, תוכלו לראות בבירור שכלי הנגינה לא היו מחוברים להגברה.

(הפפרס עולים בדקה 7 בערך)

תוך כדי השידור צופים רבים החלו לצייץ על כך ברשתות החברתיות. “אני מרגיש ששיקרו לי”. “לפחות תנסו להעמיד פנים…”. עם פרסום התמונות גם התקשורת האינטרנטית קמה על הרגליים האחוריות. “הפפרס מודים בזיוף”, לא פחות. הרי החבר'ה האלה ידועים בהופעות האנרגטיות והמקפיצות שלהם, האם הם באמת יכולים לתת את המקסימום כשהם עושים בכאילו? מה זה שווה אם הם עושים בכאילו? בכלל, פפרס, מה אתם חושבים לעצמכם, שתוכלו לעבוד עלינו?

כתגובה, פלי, הבסיסט של RHCP, פירסם מכתב באתר הלהקה, ושם הוא הסביר באריכות את הנסיבות שהובילו לפלייבק הזה, את המדיניות שלהם בנושא, את ההתלבטות ואת הבחירה שעשו. חברי הלהקה, כך הסביר, מתנגדים התנגדות עקרונית להופעה עם פלייבק, ומקפידים להימנע מכך. אך כאן המקרה הוא חריג, שכן בהפקה עצומה כמו הסופרבול אין מקום לטעויות, וכך למרות שהשירה הייתה בהופעה חיה, הובהר להם שאת כל כלי הנגינה הם חייבים להקליט מראש. חברי הלהקה לא התכוונו להסתיר את העובדה שהם לא מנגנים באמת, להפך, הם חשבו שאין טעם לשקר בקשר לזה. לכן ניתקו את הכלים מההגברה, כדי שהצופים יבינו גם.

מאד מעניין לקרוא את המכתב הזה של פלי. בעקבותיו עלו לי כל מיני מחשבות ושאלות בנושא. קודם כל, הקונפליקט של הלהקה מול ההפקה. ללהקה יש אמנם את העקרונות שלה, אבל כנראה צריך לשלם מחיר מסוים כדי להופיע באירוע כ"כ גדול. נוסיף את העובדה שהדרישה של ההפקה כשלעצמה נשמעת הגיונית באופן כללי. הפקות גדולות ויקרות כמו אלו ככה"נ לא יכולות להרשות לעצמן להתעסק עם נגינה בלייב (אני מניחה שהכוונה היא לכוון הגברה וכלים ולהתעסק עם כבלים). הכל חייב להיות מתוקתק, המחצית קצרה וצריך לדייק על השניה. אפשר להניח שגם באירועים אחרים בסדר גודל כזה, בהם עולים לבמה הרבה אמנים שונים אחד אחרי השני (טקסי מוסיקה למשל), יש דרישות דומות.

ועם זאת, הפקת הסופרבול כן איפשרה שהשירה תהיה בלייב. אנחנו מדברים פה על אירוע מסחרי מאד, בקלות יכלו להעביר הכל לפלייבק, ובכל אופן העריכו את החשיבות של הופעה חיה, והכירו את הקונצנזוס שפלייבק מוחלט זה רע.

הקונצנזוס הזה, זו עוד שאלה מעניינת. מה זה שמרתיע אותנו כל כך בלראות הופעה עם פלייבק? התשובה הברורה היא, שאת השירים יכולנו לשמוע בבית, או באוטו, או במשרד, אבל להופעה הגענו כדי לקבל יותר. טרחנו והתלבשנו יפה ונסענו עד לכאן ועמדנו בפקק וחיפשנו חניה וחיכינו שעה של מופע חימום ואולי עוד איזה שעה איחור רק כדי לראות את ההופעה. זה יכול להיות שואו מטורף או הופעה קטנה ואינטימית, זה לא משנה; העיקר לקבל משהו מעבר לצלילים שאנחנו כבר מכירים, משהו שלא נוכל לקבל בדיסק או בקובץ או ברדיו. אולי המוסיקאי החביב עלינו ישיר את השירים האהובים עלינו בביצוע חדש. אולי הוא יוסיף איזה סולו גיטרה מטורף. אולי בכלל הוא ישיר שירים חדשים שאנחנו לא מכירים. אולי הוא יביא רקדנים ותלבושות ומצגת אור-קולית. אולי נזכה לשמוע אותו אומר לנו כמה מילים בין לבין, מספר לנו איזה סיפור שאף אחד אחר לא יודע. אולי הוא אפילו יעשה איזו טעות או יזייף באיזה שיר וזה יהיה כל כך גס ולא מתוכנן ואמיתי ונדיר.

אבל זה לא רק זה. זה לא רק העניין שהשקענו יותר זמן ומאמץ וכסף; השקענו גם את מלוא תשומת הלב שלנו. שלא כמו בבית, או באוטו, או במשרד, שאנחנו מאזינים תוך כדי שאנחנו עושים דברים אחרים. לא. להופעה באנו כדי להתמקד במוסיקה, במוסיקאי, ובמה שיש לו לחלוק איתנו. באנו כי אנחנו רוצים להתרגש, כי אנחנו רוצים להיסחף, כי אנחנו רוצים להתמסר לחוויה. וכדי שזה יקרה אנחנו מצפים שהמוסיקאי החביב עלינו יחשף ויתן מעצמו ויתחבר אלינו ויצור איתנו קשר אישי. כן, אפילו בהופעות הגדולות, כשיש אלפי אנשים מסביב, אנחנו מחפשים את הקשר האישי. הכרטיס שקנינו מגיע עם חבילה של ציפיות. מבחינתנו, הופעה היא סוג של הבטחה של האמן לקהל: אני מבטיח שאתן לכם להתקרב אלי.

***

בחזרה לענייננו: ריהאנה, פשוט מאד, הפרה את ההבטחה הזו. להופיע הופעה שלמה עם פלייבק זה הדבר הכי מנוכר שמוסיקאי יכול לעשות. אני לגמרי מבינה את האנשים שקנו כרטיס להופעה שלה ויצאו מאוכזבים, היא לא ניסתה אפילו לעמוד בציפיות שלהם. במקום ליצור קשר אישי היא עשתה בדיוק להפך: היא יצרה את התחושה שהחיבור עם הקהל לא מעניין אותה. כן, גם הקהל של ריהאנה, שיודע שעיקר ההופעה שלה זה לא מוסיקה אלא שואו, שעיקר ההופעה שלה זה חוויה ויזואלית, עם מאה רקדנים ותלבושות ואביזרים ו-וידאו ארט וזיקוקים ופיצוצים, גם הקהל של ריהאנה רצה להרגיש את החיבור האישי הזה. אבל בפועל את אותה החוויה הוא יכול היה לקבל מול הטלויזיה, בבית, עם 400 ש"ח יותר בחשבון שלו. אז הוא יצא בהרגשה ששיקרו לו.

לגבי הצ'ילי פפרס אני דווקא לא חושבת שזה המקרה. מדובר בשיר אחד, מתוך מופע קצר אחד, שכל מטרתו היא לתת שואו גדול מהחיים. אנשים בכלל לא באו לכאן כדי לראות הופעה, הם הגיעו כדי לצפות בספורט, ועל הדרך הם קיבלו הופעה. איזה כיף, איזה אנרגיות, תגידו את האמת, חברים, למי אכפת אם זה פלייבק? גם ככה 3 הדקות האלו הן בונוס נחמד וזהו. הרי אף אחד שבאמת אוהב את הפפרס לא סופר את 3 הדקות האלו במחצית בתור הופעה שלהם. נראה לי שהנושא קצת נופח מעבר לפרופורציות. לא ראיתי שהקהל והתקשורת באו בטענות לברונו מארס (שתופף בהתחלה ואח"כ הצטרפו אליו הנגנים מההרכב שלו). לא ראיתי עיתונאים אמיצים יוצאים לחקור מה היה המקרה עם מדונה, ביונסה, בלאקאיידפיז, ברוס ספרינגסטין, הרולינג סטונס, פרינס, פול מקרתני ושאר האמנים שהופיעו בסופרבול בעשור האחרון, ושמאד יכול להיות נתקלו בדרישה דומה (אתם מוזמנים לחפש את ההופעות שלהם ביוטיוב ולהתרשם לבד). בואו נודה באמת, לא סביר שהפפרס הם הראשונים. למרבה האירוניה כנראה שדווקא הבחירה שלהם לנתק את הכלים שמה אותם על הכוונת.

הפפרס להקה ותיקה ומנוסה. אפשר להתווכח האם אתם אוהבים אותם או לא, אבל נקודה היא שהם לא פה מאתמול, וכנראה שהיצירה והאותנטיות של ההופעה כן חשובים להם מספיק כדי להקפיד על ההתנגדות שלהם לפלייבק כבר שלושים שנה. ולמרות זאת, אחרי התלבטות רבה, הם החליטו שהם הולכים על זה. להופיע בסופרבול מול קהל עצום כל כך ועוד מאות מיליונים בטלויזיה זו חוויה של פעם בחיים וההתרגשות גדולה. לא קל לוותר על הזדמנות כזו. אפשר להאשים אותם? אני חושבת שלא. אנחנו דורשים הרבה מהמוסיקאים החביבים עלינו, אבל אנחנו צריכים לזכור שגם להם מותר להנות ממה שהם עושים, ושאנחנו יכולים לוותר להם מדי פעם.