כש"אבודים" עלתה לשידור לראשונה, לפני קצת יותר מעשר שנים, האינטרנט הייתה מקום אחר לגמרי. כתבתי פוסט קצר על השינויים הרבים בחיי האינטרנט שלנו מאז שהסדרה עלתה ועד היום.
אם הייתם מחוברים אתם ודאי זוכרים: זה היה שיאה של מהפיכת ה Web2.0.
אחרי שנים שבהן התוכן היה תלוי כמעט לחלוטין בחברות שיכלו להרשות לעצמן ובאנשים מעטים שידעו לבנות אתרים, התוכן עבר לידיים של הגולשים. הרשת התמלאה במערכות ניהול תוכן – בלוגים, פורומים, קהילות מקוונות. הגולשים עברו לייצר את התוכן. זה היה מרגש.
כל אחד יכל להרשם לכל מיני אתרים ולפתוח בלוג בחינם (זוכרים? livejournal? ישראבלוג?), כל אחד יכל להרשם לפורומים, ולכתוב ולקרוא הודעות בנושא החביב עליו. כל אחד יכל להצטרף לקהילות מקוונות ולכתוב תוכן איכותי כמו ביקורות סרטים ודיסקים שנוהלו בהתנדבות (“עין הדג” בגלגולו הקודם, “השרת העיוור”). המשתמשים הטכנולוגיים יותר יכלו גם להתקין בעצמם מערכות בלוגים (WordPress) או פורומים (PHPbb), הכל היה בקוד פתוח וחופשי לשימוש, וזה היה נפלא.
הרשת הייתה מוצפת. כתבנו וקראנו, ובכל יום היה משהו חדש לקרוא.
אל תוך העולם הזה נולדה “אבודים”, והיא תפסה את ההזדמנות בשתי ידיים.
סדרת מתח, בהמשכים, עמוסה באקשן ובמגניבות, מלאה מסתורין ותופעות בלתי מוסברות, מלאה דמויות ועלילות משנה. היא הותירה את הצופים שלה דבוקים לכסא, ונתנה להם הרבה על מה לדבר. הגולשים אימצו אותה בחום. הפורומים התמלאו בדיונים על הסדרה – “איך הגיע דוב קוטב לאי?” “מה זאת המפלצת השחורה?” "מה המשמעות של המספרים?“ "מי אלה האחרים?” וכן הלאה. בכל שבוע שאלנו שאלות, וניחשנו תשובות, ופיתחנו תיאוריות על גבי תיאוריות. זה היה אדיר. גם אני הייתי בין הקוראים והכותבים, והפורום שבו הנתהלו הדיונים על הסדרה היה אחד האהובים עלי.
“אבודים” חוללה גם מהפיכה בטלויזיה – אמנם היא לא הייתה הסדרה הראשונה בהמשכים, אבל היא דחפה את הפורמט למקסימום. לחיוב ולשלילה, אי אפשר היה לצפות בפרק באקראי, כי לא הייתם מבינים כלום. זה היה חתיכת הימור, אבל זה עבד. הסדרה הצליחה מאד, והפכה את הסגנון הזה לאופנה השלטת. חסל סדר טלויזיה אפיזודית, כל הסדרות היום הן בהמשכים (אבן הפינה לבינג’ וואטצ'ינג, לדעתי). בכלל, הסדרה הצליחה כל כך, שבעקבותיה נוצרו המון חיקויים וסדרות מתח ומסתורין באותו הסגנון (לדוג’ “פלאש פורוורד”, “מתחת לבועה”), מוצלחות יותר או פחות (הרשו לי לחסוך לכם: כולן פחות).
מתישהו אחרי שתי עונות בערך, הסדרה התחילה לקרוס לתוך עצמה.
עומס הפרטים והסיפורים והדמויות הסתבך קצת יותר מדי, והתסריטאים התקשו לסגור קצוות. הם לא שמרו על מערכת חוקים הגיונית פנימית, וכתוצאה מכך איבדו קוהרנטיות. בכל פרק, במקום לענות על עשרות השאלות הפתוחות, היו נוספות שאלות חדשות. אבל גם אז – המשכנו לכתוב ולנהל דיונים ולהעלות תיאוריות. כי זה היה כיף. זה איתגר את המחשבה ונתן הרבה חופש לדמיון. וזה הפך את הצפייה לחוויה חברתית, ולהיות חלק מקהילה זה יותר כיף מאשר לצפות לבד. עבורי החוויה העוטפת הזו, של הפורומים והדיונים המקוונים בסוף כל פרק, הפכה יותר מהנה מאשר הצפייה
עצמה. התיאוריות של הגולשים עניינו אותי יותר מאשר ההסברים של התסריטאים. הסדרה כבר לא הייתה חשובה כל כך.
בעונה החמישית כבר היה ברור לרובנו שהתסריטאים לא יודעים מה הם עושים. אין להם מושג איך לפתור את כל התעלומות, איך לקשר בין מאות הרמזים שהם פיזרו לכל עבר. הם פירסמו סקר באינטרנט “מה לדעתכם זו המפלצת השחורה?”, אנשים הציעו המון רעיונות. ואז אמרו התסריטאים, “אנחנו לא מוכנים לגלות לכם איזו מהתשובות הייתה נכונה אבל כל הכבוד על היצירתיות”. זה היה… פאתטי. בעיני זה המחיש היטב מה ההבדל בין כותבים בעלי חזון לכותבים למטרות רייטינג. בסופו של דבר הם הובילו את הסדרה אל סוף מקושקש ופתוח ברובו, שהותיר צופים רבים מאוכזבים. זה היה סיום עגום לתופעה טלוויזיונית מדהימה.
במקביל, פייסבוק עלתה לגדולה, והווב-טוּ-אוֹ גווע לאיטו. הפורומים התרוקנו לאט לאט. אתרים קהילתיים נסגרו בהדרגה או שינו פורמט.
ומה קורה היום?
היום יש הרבה סדרות מעולות, מתח ופוליטיקה ומדע בדיוני ומסתורין בהמשכים, אבל אין יותר פלטפורמה לדיון ארוך ומתמשך. אנחנו מנהלים דיונים, אבל קצרים, ולרוב כתגובות לסטטוסים של אנשים אחרים. בכל הנוגע לטלויזיה, המקסימום שאנחנו עושים היום זה לפרסם סטטוס בפייסבוק בסגנון “יאא איזה מדהים היה הפרק האחרון של משחקי הכס”, וזהו.
ממילא זה כבר לא ריאלי לנהל דיונים בסוף כל פרק, כי אנשים רבים לא צופים בשעות השידור המסודרות, אחת לשבוע, אלא ב-בינג’, בנטפליקס או באינטרנט.
עשר שנים סך הכל, והאינטרנט מקום שונה לגמרי, והרגלי הצפייה שלנו שונים לגמרי.
האם הסדרה הזו הייתה שורדת היום?
“אבודים”, חינוכית23, בכל יום בשעה 23:00.
כתיבת תגובה