ונהניתי ממנו מאד. סרט מקורי ואינטנסיבי.

״בירדמן״ הוא סרט לחובבי קולנוע. הוא מלא ניואנסים, רפרנסים, ומתווכח רבות על היכולת של הקולנוע להיות אמנותי כמו תיאטרון. הוא שופע רעיונות מקוריים וחידש לי המון. זה נפלא, בתור מישהי שהולכת הרבה לקולנוע, אני שמחה במיוחד כשסרט מצליח לנער אותי ככה ולהרחיב את גבולות היצירתיות.

את הטריילר ראיתי לפני חודשיים בערך, וכבר אז החלטתי שאני רוצה לראות את הסרט. זה יצא מצוין, כי הספקתי לשכוח את מה שראיתי בטריילר, ויכולתי להנות יותר ממה שיש לסרט להציע.

העלילה והקונספט

״בירדמן״ מטשטש את הגבולות בין קולנוע לתיאטרון כל הזמן. הוא מטשטש את הגבולות בין דמיון למציאות. בין המוסיקה שהגיבור שומע בתוך הראש שלו לבין המוסיקה שמנגן נגן רחוב. בין השחקנים לקהל. בין הקהל שצופה בהצגה לבינינו, קהל הצופים בסרט. בקיצור, הלוך וחזור הוא מבלבל אותנו, וזה מרתק ומעורר מחשבה.

העלילה עוסקת בשחקן קולנוע שמחליט לעשות שינוי קריירה, לביים ולככב בהצגת תיאטרון. הסרט מסתובב במעגלים סביב כל אחת מהחזרות של ההצגה, עד לערב הפתיחה. הדמויות נעות כל הזמן בין הבמה לחדר ההלבשה למשרדים לקופות לכיסאות הקהל למסדרונות ולכל החללים האפשריים בתיאטרון. הצילום (המדהים) עוקב אחריהם בנחת, ללא הפסקה, שעה שהם מחליפים בגדים ועוברים בין החדרים ומתאמנים על סצינות או נפגשים ומתווכחים מאחורי הקלעים, או יוצאים החוצה אל הרחוב להפסקת סיגריה, ונפגשים עם העולם האמיתי, והכל מבלי לעצור. כאילו הסרט כולו צולם בשוט אחד. גם אם הסצינות לא מתרחשות ברצף, אלא בהפרש של כמה ימים, מתקבלת ההרגשה שהן רצופות, בדיוק כמו בהצגת תיאטרון. בין עלילת ההצגה לבין עלילת הסרט נוצרת הקבלה, ורמזים שונים וחפצים שזורים לאורך כל הסרט כדי לחזק את הקשר הזה. רוב הסרט מינימליסטי ומאד מצומצם למתחם התיאטרון, לפני ומאחורי הקלעים. אבל במקביל משולבים אפקטים מיוחדים, חלקם לא היו מביישים שוברי קופות.

ההפתעה הכי גדולה של הסרט מבחינתי הייתה פס הקול. הוא לא שגרתי, בלשון המעטה. תופים, תופים תופים. כאוטיים, מבלבלים, מסעירים, כועסים, בדיוק כמו בירדמן עצמו. הם חלק אינטגרלי מהעלילה. אני בטוחה שיש אנשים שזה יהיה להם לא נעים באזניים, אבל מבחינתי זה היה אדיר ממש. שימוש חכם ומקורי בפס קול.

הבימוי והמשחק

הסרט הזה מועמד בחודשיים האחרונים להרבה מאד פרסים על משחק, ובצדק. מייקל קיטון מעולה. אדוארד נורטון מדהים ממש, אני חושבת שהוא שחקן על. גם אמה סטון טובה מאד, וזאק גליפיאנקיס ונעמי וואטס מפתיעים לטובה (גליפיאנקיס מפתיע בגלל שאנחנו לא רגילים לראות אותו בדרמה, ו-וואטס מפתיעה בגלל שאחרי ״דיאנה״ המזוויע לא ציפיתי להרבה). כל האנסמבל ראוי להערכה, בלי יוצא מן הכלל, וזה לא קורה הרבה. המשחק בסרט הזה, שהוא כאמור סרט על שחקנים, הוא בליגה אחרת.

קרדיט גדול מאד מגיע לבמאי, שהוא גם שותף לכתיבה: אלחנדרו גונזלס אינאריטו. במאי שמוכר מאד בזכות היכולת שלו להתעמק בפרטים הקטנים. כשתצפו בסרט תבינו מיד שאין שום דבר אקראי על המסך, הוא השקיע מחשבה בכל דיאלוג, בכל אביזר קטן או גדול, בכל זוית צילום. זה מאתגר את הצופים, וזה בדיוק הסגנון שאני אוהבת. לא ראיתי את כל סרטיו, אבל את ״בבל״ אהבתי מאד, בדיוק מהסיבה הזו. למרות שהוא היה מפוזר ולא אחיד ברמתו, הוא היה סרט עדין מאד שבמהלכו עלילות שונות השתלבו בחכמה, והוא היה חדשני מאד בכל הנוגע לעריכה.

סיכום

9 מתוך 10 בסולם תם.

בירדמן חידש לי המון. הראה לי דברים שעדיין לא ראיתי. אני הולכת הרבה לקולנוע, ולכן מקוריות מאד חשובה לי. אין לי ספק שבצפיה נוספת אשים לב לדברים נוספים. זה לא סרט לכל אחד, בגלל הבלאגן, בגלל האינטנסיביות, בגלל פס הקול הכאוטי. אבל לאוהבי קולנוע ותיאטרון – אני ממליצה בחום.