בסופ"ש שעבר ישבתי לצפות בסרט "12 קופים". אחד מסרטי המדע הבדיוני האהובים עלי. לפני שהתחיל הסגר, קיוויתי שאצפה בו עם חברים, אבל דברים קרו כפי שקרו והתכניות התבטלו. ומאד רציתי לראות את הסרט שוב. במקביל, חששתי לראות את הסרט שוב. הפעם האחרונה שצפיתי בו הייתה לפני הרבה מאד שנים, וקצת פחדתי שהוא לא טוב כמו שאני זוכרת. אבל וואו, איזה סרט נהדר. מבריק ומקורי, מצחיק ומופרע ומפחיד. מהסוג שמשאיר אתכם עם כל מיני מחשבות לחשוב אחר כך. נהניתי מכל רגע.
בתקופה שהסרט הזה יצא, באמצע שנות ה90, אהבתי מאד דיסקים, ואהבתי את האתגר של לחפש דיסקים נדירים. צריך להזכיר שבשנים האלה האינטרנט עדיין למד לזחול, הזמנות אונליין נחשבו הרפתקה מסוכנת, וסטרימינג היה מדע בדיוני, כן? אז הכרתי את כל החנויות בעל פה. הייתה לי רשימה כזו, בכל פעם נכנסתי לשאול אותם אם יש להם את זה או יש להם את זה. ובכל פעם לא היה. פס הקול של "12 קופים" ישב ברשימה הזו די הרבה זמן, לא היה אותו בשום מקום. אבל אני המשכתי לחפש. זכרתי היטב את התמה המרכזית, המהפנטת (טנגו של פיאצולה), ואת הקינה המרגשת שבסוף הסרט ("חולמים, התעוררו"). רק כמה שנים לאחר מכן מצאתי את הדיסק. בצירוף מקרים, אבא שלי, שידע שאני מחפשת את הדיסק, השיג לי אותו בערך באותו הזמן. ככה שהיום יש לי שניים.
צירוף מקרים 2
בשבוע שעבר, כמה ימים אחרי שצפיתי בסרט, הגיע יום השואה. רציתי לשתף תמונות מהמסע לפולין, בתיכון. בזמן שדפדפתי בתיקיות ישנות, פתאום מצאתי תמונה אחת ששכחתי ממנה… ניחשתם, כן? 12 קופים. זה היה באוקטובר 1999, ביום הראשון למסע נחתנו בפראג (למחרת נסענו לקראקוב). צעדנו ברחובות של העיר, ופתאום ראיתי על אחד הקירות גרפיטי, כמו בסרט… כמובן אף אחד מהחברים לכיתה לא הבין למה אני מתרגשת*, אבל תכל'ס, עברו סך הכל 3 או 4 שנים מאז שיצא הסרט הפוסט-אפוקליפטי, והנה העולם כולו היה עסוק מעל לראש באפוקליפסה שמאיימת לבוא. אולי אתם זוכרים אותה, היא זכתה לשם "באג 2000".
צירוף מקרים 3
בסרט ישנה סצינה שבה הגיבורים מסתתרים באולם קולנוע (לא זכרתי בכלל את הסצינה הזו). בזמן שהם מדברים, באולם מוקרן הסרט "ורטיגו" של היצ'קוק. במקרה, ממש במקרה, שבועיים לפני זה, צפיתי ב"ורטיגו" בפעם הראשונה בחיים. בחיי לא ממציאה את זה. (כשהתחיל הסגר, חשבתי לעצמי שזו הזדמנות להשלים פערים, ולצפות בכמה קלאסיקות. באתי בלי ציפיות, ועף לי הסכך. אני אמנם חובבת קולנוע, אבל אף פעם לא למדתי קולנוע, והסרט הזה – כל סצינה בו זה כמו בית ספר. כל זוית של המצלמה, למדתי משהו. סרט שהשאיר אותי עם הרבה דברים לחשוב עליהם.)הסצינה שמוקרנת באולם, היא הסצינה שבה מדליין מעבירה את אצבעותיה על טבעות של עץ עתיק. היא מוצאת שם בין הטבעות את הרגע שבו נולדה, ואולי גם את הרגע שבו תמות. שני הסרטים מסתובבים סביב שאלות של גורל ושל זמן, אז מי שראה אותם יכול להבין למה בחר הבמאי טרי גיליאם לשלב דווקא את הסרט הזה, ודווקא את הסצינה הזו.
איך שהכל במעגלים.
(*) היום יש לי חברים שאוהבים מדע בדיוני ומבינים על מה אני מדברת
כתיבת תגובה