אף פעם לא חשבתי שאראה סרט של כריסטופר נולאן בלי סאבטקסט. אבל גם זה קורה, נו.
הכל בסרט הזה יותר מדי. יותר מדי פאתוס. יותר מדי סיפור. וזה מוביל ליותר מדי הסברים מדעיים (אין ברירה). ומעבר לזאת, הליהוק לא נכון. פס הקול ממוחזר. אבל מה, למרות כל אלה, נהניתי. סרט יפה. יפה יפה.
*
פעם פעם כשהייתי בכיתה ח׳ או ט׳ עשיתי עבודה על חורים שחורים. עד היום אני זוכרת אותה. כמובן לא ממש היה אינטרנט לעזור לי. קראתי בשבילה את ״קיצור תולדות הזמן״, ועוד כמה ערכים אנציקלופדיים ודברים מעניינים שמצאתי בספריה. שיכפלתי מהספר תמונה של ברבור 1x ושמתי בעבודה. עד היום אני זוכרת את התמונה. הגשתי אותה באיחור אבל נהניתי מכל רגע וקיבלתי 100 אפילו שהמורה כעסה עלי. אני אוהבת חורים שחורים. הסרט הזה החזיר אותי לילדות ולחלומות על חקר החלל. בשביל ההדמיה של גרגנטואה היה שווה לגמרי ללכת לאיימקס. שמעתי שפיתחו מודלים מתמטיים מסובכים במיוחד בשביל הסרט, בשביל שההדמיה תהיה אמינה ככל האפשר. מהחלק הזה של הסרט נהניתי ממש.
*
שבוע אחרי הסרט והוא עדיין עולה לי במחשבות מדי פעם. בעיקר הנופים עוצרי הנשימה שלו והחור השחור שלו. אבל גם המחשבות על חיים בחמישה מימדים ועל הרעיונות היפים שהסרט העלה לגבי כח הכבידה. ועם זאת, זה עדיין לא סרט מספיק טוב לדעתי. הוא יכול היה להיות יותר טוב. קראתי שסטיבן שפילברג היה אמור לביים את הסרט. ועם כל חיבתי לכריסטופר נולאן, אין לי ספק שאת הסרט הספציפי הזה, שפילברג היה עושה יותר טוב. נולאן מתמחה בסרטים מורכבים ומעוררי המחשבה. ופה הוא ניסה ליצור אפוס שאפתני גדול מהחיים, ונכשל. הפאתוס ואובר-הדרמטיות נוזלים מהאזניים. שפילברג, לדעתי, בדרך כלל מצליח לאזן בין שני הדברים האלה. (אגב, אני סבורה ש “מפגשים מהסוג השלישי”, השפיע לא מעט על "בין כוכבים").
*
אבל אם כבר משווים את "בין כוכבים" לסרטים אחרים, הרי שאי אפשר להתעלם מהקשר החזק ל “קונטקט”. יש בין שני הסרטים קוי דמיון משמעותיים ביותר: החל מסימנים מוצפנים מיישויות על, המשך במסעות דרך חורי תולעת, וכלה ביחסי אב-בת אוהבים וכואבים. אבל מה שהכי הדהים אותי, הוא דווקא הנקודה האחת, המשמעותית, שבה שני הסרטים שונים לחלוטין: אלוהים. בעוד ב"קונטקט" יש התעסקות רצינית באמונה ובדת ובקיצוניות דתית ובמפגש הטעון של אמונה ומדע, “אינטרסטלר” נמנע במכוון מלהזכיר אותו. אני תוהה האם זו הייתה נקודת המוצא של היוצרים (“בעתיד שבו מתרחש הסיפור כבר אין דתות” וכו’), או אילוץ עלילתי (“בואו לא ניכנס לזה כי זה מורכב מדי וגם ככה הסיפור ארוך בטירוף”), או הצהרה מופגנת (“הסרט הזה הוא מדעי ואין מקום לדבר על אלוהים כי מדע ואלוהים לא מסתדרים לדעתנו. חוצמזה אנחנו חושבים שצריך להאמין רק באהבה וזהו”). כך או כך, מתישהו בסוף הצפיה הבנתי שזה היה חסר לי, שלא דיברו עליו. אני דווקא סבורה שמדע ואלוהים כן מסתדרים ביחד. אבל זו כנראה האמונה הפרטית שלי.
*
*
פס הקול של הסרט יצא אתמול. אני אוהבת פסי קול, ובפרט פסי קול של סרטי מד"ב, ואוהבת גם את האנס זימר כי הוא באמת מלחין-פסי-קול-על. ובאמת כשצפינו בסרט היו כמה סצינות שבהן הפסקול היה נפלא לדעתי. אבל לצערי, היו סצינות שבהן פס הקול היה בלתי נסבל. רפטטיבי וחופר ומעיק. הופתעתי לרעה. לכן במהלך לא אופייני לי קניתי רק חצי ממנו.
באופן כללי, האנס זימר המשיך את הקו הטכני-אלקטרוני-אקפרימינטלי שהתחיל ב"אינספשן". לפרקים פס הקול הוא ניו-אייג’ מדיטטיבי, ולפרקים דרמטי מאד וקורע לבבות, כראוי לסרטי מד"ב שאפתניים. חלק מהקטעים “לא נקיים”, מלווה אותם רחש רקע, ‘סטטיק’, כמו המכשור המהמהם ברקע כשאתם משייטים לכם בחללית. זה נהדר, מאד מכניס לאוירה. רוב הקטעים מסתיימים בפתאומיות באמצע משפט. זה פחות נהדר. אבל הממצא שהכי עניין אותי, הוא שיש קטעים שזימר תכנת את הסינתיסייזרים שלו להישמע כמו עוגב. קטעים של התגלות, קטעים של התגמדות האדם הקטן אל מול כוחות הטבע והייקום האימתניים. הקשר למוסיקה כנסייתית לא חמקה ממני, זה לא במקרה, שומדבר בסרט כזה הוא לא במקרה. אני רק תוהה איך זה משתלב עם הסוגיה שהזכרתי למעלה.
*
*
*
בחרתי לכם כמה קטעים שכן אהבתי.הם מתאימים לשעות הלילה בשבת גשומה, או לנסיעה חורפית ואפרורית עם אזניות. האזנה נעימה.
כתיבת תגובה