כבר הרבה זמן שאני רוצה להמליץ לכם על הסדרה הזו. צפיתי אתמול בפרק סיום העונה החמישית של “האחות ג'קי”. פרק חזק ומרגש ולא מתפשר. החלטתי שאני ממש ממש אוהבת את הסדרה הזו. האם עוד מישהו צופה בה?…
תקציר העלילה – למי שלא מכיר – מבלי לספיילר לכם יותר מדי:
ג'קי היא אחות בבית החולים “אול סיינטס”. אחות ותיקה ומנוסה הפועלת היטב וביעילות, והצוות הצעיר של בית החולים – גם אחיות מתלמדות וגם רופאים צעירים – נושאים עינהם אליה ותלויים בה. אפילו שהיא קשוחה מאד איתם ולא מתפשרת. אבל למרות שג'קי מתקתקת עבודה, למרות שהיא נראית (ומאמינה שהיא) בשליטה מלאה, למרות שהיא טובה בלהציל אנשים, ג'קי לא קדושה בכלל. היא מכורה לכדורים, והיא מתחזקת מפעל מרשים ויצירתי של סודות ושקרים מול הקולגות שלה ומול משפחתה כדי להסתיר את זה. הסדרה עוקבת במקביל אחר ג'קי וההתמכרות שלה, וגם אחר ההתרחשויות הרבות בבית החולים הסואן, לצד דמויות מעניינות ומצחיקות נוספות: האחות המתלמדת והנאיבית זואי, רק רוצה לפזר אהבה לכל עבר, ושג'קי תאהב אותה בחזרה. הרופא חסר הטקט והשחצן ד"ר קופר, שהוא אולי רופא טוב אבל לוקה בכישורים חברתיים. הרופאה החריפה ד"ר או'הרה שהיא גם חברתה הטובה של ג'קי ואשת סודה. הרוקח הממורמר אדי, שקרוב אליה מאד אבל אולי לא כמו שהוא חושב, המנהלת המפחידה גברת אקלייטוס ועוד ועוד…
ולמה, בעצם, אני אוהבת את הסדרה הזו?
קודם כל, הסיפור מעניין. “האחות ג'קי” עוקבת אחרי נושא ההתמכרות בצורה מאד מאד אמיתית ומסקרנת. דפוסי התנהגות, חיים כפולים, התמודדות עם משברים, הכל. מי מכם שעבר פעם תהליך כזה או היה קרוב למישהו שעבר תהליך כזה ירגיש חיבור חזק לדמות. זה לא משנה אם דווקא כדורי הרגעה או סמים או סיגריות או הימורים או פייסבוק: ברוב המקרים זה אותו הלך רוח, אותו שיקול דעת פגום שמוביל אותנו לנהוג בצורה מסוימת בשביל לתחזק את ההתמכרות. אותו סט של תירוצים והיגיון פנימי שאנחנו בונים לעצמנו כדי להצדיק את זה, “אבל היה לי יום קשה”, “זה לא ביג דיל, זה בשליטה”, וכו’.
שנית, הסדרה הזו מצחיקה. זה לא סיטקום, אבל בהחלט מצחיקה. הומור מהחיים, של אנשים שעובדים בעבודה שהיא נטל גדול, לפעמים מלאת צער ואבדן, וצריכים להתפרק קצת מדי פעם.
שלישית, הכתיבה של הסדרה ברמה גבוהה. הדיאלוגים, העלילה, ההומור, הדמויות, הכל כתוב היטב.
רביעית, המשחק: פאלקו שחקנית על. באמת, יש הרבה שחקנים טלוויזיונים שאני אוהבת, אבל היא שייכת לרמה הגבוהה ביותר. שולטת היטב בניואנסים הקטנים של תוי פנים ושפת גוף, היא בונה דמות חזקה ושלמה. ג'קי קשוחה מבחוץ אבל בניווטה המיומן של פאלקו מדי פעם אנחנו זוכים לראות את הפגיעות שלה והרגישות שלה.
גם הקאסט לצידה מוצלח ברובו, אני אציין לטובה את פיטר פאסינלי המצחיקן בתפקיד ד"ר קופר, ובמיוחד את מריט וויבר, המגלמת את האחות הנאיבית זואי, אחת המצחיקות ביותר שראיתי מזה הרבה זמן, שגם הפכה בהדרגה להיות אחת הדמויות הטלויזיוניות האהובות עלי.
הז'אנר וסדרות אחרות
מבחינת המסגרת הסדרה שייכת לז'אנר ה דרמות קומיות הסובבות גיבורים אינטיליגנטים ושנונים אך בעלי יצר הרס עצמי מופרז, שזה ז'אנר שאני מאד מחבבת, אני אוהבת דמויות פגומות, הן אמיתיות יותר, מעניין לצפות בהן ולהזדהות עם הלבטים שלהן, ובאופן כללי הן מאתגרות אותנו הצופים הרבה יותר מאשר דמויות “מושלמות”, שהן גם יותר צפויות.
עוד סדרות בולטות בז'אנר הזה הן עם “העשב של השכן” ו"קליפורניקיישן", שתיהן דרמות קומיות איכותיות (גיבורים מוצלחים אך פגומים היטב זה מאד באופנה בימים אלו. דון דרייפר ב"מד-מן", קארי מת'יסון ב"הומלנד", וכן הלאה, אבל אני בכוונה לא מתייחסת אליהן כאן כי הן בסגנון אחר לחלוטין). את ה"עשב" ו"קליפורניקיישן" אני מאד אוהבת, אבל שתיהן איבדו את הכיוון אחרי 2-3 עונות. עיקר הבעיה לדעתי הוא שהדמויות יצאו מאיזון: הגיבורים פשוט מחוללים עוד ועוד הרס, והסובבים אותם נאלצים לספוג עוד ועוד, וכך המצב מחריף מעונה לעונה. כדי לספק את הסיפור, ההתנהגות של הגיבורים נעשית קיצונית ומופרכת יותר, ולכן הסיפור הולך ונעשה פחות אמין ויותר הזוי. הדיאלוגים השנונים הופכים להיות העיקר והם באים על חשבון האמינות של הסיפור והדמויות. בעונות האחרונות של “העשב” ננסי בוטווין הפכה להיות דמות לא מוגדרת שהמניעים שלה לא ברורים. בעונות הנוכחיות של “קליפורניקיישן” האנק מודי הפך להיות שלולית מביכה שלא נעים לצפות בה. ב"העשב" צפיתי עד הסוף, אבל זה היה מיותר, בדיעבד שלוש עונות הספיקו. את “קליפורניקיישן” נטשתי בעונה הקודמת, היא פשוט עברה את גבול הטעם הטוב, אינה מצחיקה יותר ואינה מעניינת.
“האחות ג'קי”, לעומת זאת, מצליחה לשמור על יציבות. יש עליות וירידות, אבל הדמויות נאמנות לעצמו, והאיזון בין הדרמה לקומדיה נשמר. כל דמות גדלה ומתפתחת ומתבגרת בכיוון שלה, בהתאם לאופי שלה, ולא מאבדת את הייחוד שלה כפי שקורה בסדרות אחרות. אה, ועוד דבר חשוב מאד: גם דמויות המשנה הקומיות נשארות נאמנות לעצמן. הרבה סדרות טובות נופלות דווקא בנקודה הזו: דמויות המשנה הופכות לקריקטורות מוחצנות ונטולות תוכן שמקשטות את העלילה במקום לעמוד בפני עצמן. פה זה לא קורה, וטוב שכך.
סיכום
אז זהו. שווה לתת לה צ'אנס. עד כה, בכל פרק שאני רואה אני נהנית, צוחקת, מתרגשת. ממליצה לכם לנסות.
כתיבת תגובה