אתמול יצאתי בבוקר לעבודה, כשפתאום באמצע הרחוב הבחנתי בפרצופיהם של חברי להקת NSYNC מבצבצים מהפח. התקרבתי קצת, וראיתי ערימת דיסקים שמישהו השליך. עוד היו שם בון ג'ובי ואואזיס וג'וס סטון ופס הקול של “אחי, איפה אתה?”. מיהרתי ללכת משם כי כבר היה מאוחר, אבל במהלך היום חשבתי על זה כמה פעמים, על איך זה להשליך את האוסף ככה (או את חלקו). פעם, לא לפני הרבה זמן, אנשים היו עושים את זה עם תקליטים.
היום בבוקר, יצאתי לסידור קצר, ובדרך חזרה טעיתי ונכנסתי לרחוב הלא נכון. ליד אחד הבניינים, הבחנתי פתאום בשקית מלאה דיסקים, שהונחה שם כי מישהו לא רצה אותם יותר. לפחות הפעם דיסקים קצת יותר שווים, כמו האלבום הלבן של הביטלס וג'ימי הנדריקס והפיקסיז וסופר טראמפ.
אבל פעמיים ביומיים?? זה כבר יותר מדי. נראה שמגיפה קלה פקדה את השכונה שבה אני מתגוררת. אני תוהה אם אי פעם אשליך ככה את האוסף שלי. כרגע אני לא יכולה לדמיין את זה, אני מאד נהנית לקנות דיסקים, הרבה יותר משאני נהנית לקנות שירים בודדים באינטרנט. ואני מאד נהנית לעיין ולבחור ולשים דיסק במערכת, אין לזה תחליף מבחינתי. אז יש אנשים שמנסים לצחוק עלי שאני מיושנת וכו’, אבל אני לא מתרגשת: בדרך כלל אלה אנשים שלא אוהבים אספנות מלכתחילה, או לחלופין, אלה שמורידים מיליון סרטים שהם לעולם לא יראו.
אבל כל החפירה הזו בעצם הקדמה למה שרציתי לבקש מכם: אם אתם מתכוונים להשליך את הדיסקים שלכם, דברו איתי קודם בבקשה!!!
Jimi Hendrix – All Along the Watchtower
כתיבת תגובה