הו, איזה סרט מייגע, נפוח מחשיבות עצמית, ולא אחיד ברמתו.

העלילה

היא בעצם שש עלילות. שישה סיפורים שונים, כל אחד מהם מתרחש בתקופת זמן אחרת. כן, הסרט ארוך.

סיפור אחד בעבר הרחוק, בתקופת עבדות השחורים, גבר לבן צעיר נוסע באוניה מיבשת ליבשת, ובדרך חולה במחלה קשה. שני בתחילת המאה הקודמת, עוסק במלחין צעיר וחובב גברים שמתחיל לעבוד אצל מלחין מבוגר. שלישי בשנות ה70, עוסק באישה צעירה שחוקרת תאגיד גדול. רביעי מתרחש בזמננו, ועוסק במוציא לאור שמסתבך הן עם המאפיה והן עם אחיו ומוצא את עצמו במקום מפתיע. חמישי מתרחש בעתיד, בעוד מאה שנה בערך, בסיאול החדשה, בה שכפולים של נשים צעירות עובדות כמלצריות. ואחרון בעתיד המאד רחוק, שבו הספירה כבר התחילה מחדש, ושני עמים מתנגשים: עם נחשל שחי בכפרים עם עיזים וביקתות מעץ, ועם אחר שחי בחלליות עם טכנולוגיה סופר מתקדמת. 

הקשר בין ששת הסיפורים מבחינה עלילתית הוא קלוש. למרות שלאורך הסרט מנסים לפזר לנו רמזים כאילו יש קשר, על-עלילתי. על כך בעוד כמה פיסקאות.

השחקנים והדמויות

בסרט מופיעים הרבה שחקנים מפורסמים: טום הנקס, האלי ברי, הוגו וויבינג (חביבם של האחים וואשובסקי), היו גרנט, סוזן סרנדון, ועוד מבחר שחקנים שתזהו את פניהם אבל לא תדעו מאיפה, ועוד מבחר שחקנים אלמונים. בקיצור – הרבה אנשים.

חלקם עושים עבודה טובה (את טום הנקס אני מחבבת), חלקם עושים עבודה ממש טובה (בן ווישאו האלמוני לדעתי שיחק טוב מאד), וחלקם מאכזבים (האלי ברי פשוט לא הייתה טובה).

מה עוד – יותר משיש שחקנים – יש תפקידים. כל שחקן משחק כמה תפקידים. כל שחקן מופיע בכל אחד מששת הסיפורים. וזאת ללא התחשבות במין, צבע עור, וגזע (לדוגמה, האלי ברי יכולה לשחק אישה צעירה שחורה בסיפור אחד, וגבר קוריאני בהיר בסיפור אחר).

אבל הביצוע של התרגיל הזה לא אחיד ברמתו. כשזה עובד, זה מעניין, זה מאתגר, לראות שחקן הופך את עורו כך. אבל הבעיה היא שלא תמיד זה עובד. בחלק מהסצינות זה אפילו מגוחך ממש. האיפור כל כך נוראי, שלא תבינו מה פשר העיוות הזה.

הסגנון

משתנה מסיפור לסיפור. באשר לאלו שמתרחשים בעבר, לפעמים השחזור נראה טוב, ולפעמים לא. באשר לאלו שמתרחשים בעתיד, הוא לא רע בכלל. זה לא מפתיע, כיוון שאנחנו כבר יודעים שהאחים וואשובסקי טובים ביצירת עולמות מסוגננים, כך עשו בסרטיהם הקודמים.

צריך עוד לציין, שהסרט מאד מאד גרפי. יש בו הרבה מאד אלימות. בדרך כלל היא קשורה לעלילה ולא “סתם”, אבל זה פשוט בוטה ומדמם ולפעמים אף מבחיל. דמויות מתות שם על ימין ועל שמאל (לא נורא, יש הרבה מהן, אפשר לבזבז כמה). עבורי זה לא תמיד היה נעים לצפייה.

המבנה החדשני עאלק

לסרט יש מבנה לא שגרתי ונועז. או לפחות, כך אומרים כל המבקרים. אבל אני לא מתרשמת.

קודם כל: מבנה הסיפורים המרובים הוא ממש לא חדש. בין אם מתרחשים במקביל, או בתקופות זמן שונות, ראינו אותו קודם. דוגמה מוכרת היא “התרסקות” זוכה האוסקר (סרט שאני אוהבת), “בבל” הכבד אך מיוחד, אפילו “ספרות זולה” של טרנטינו יכול לעמוד בקריטריונים. בנוסף, בשנים האחרונות הטריק הזה נעשה מאד נפוץ בדרמות רומנטיות קיטשיות (“ניו יורק, אני אוהב אותך”). 

שנית כל, השחקנים המחליפים דמויות כמו גרביים – גם זה לא חדש. בשליפה מהמותן – המיני סדרה “מלאכים מאמריקה” עשתה זאת קודם. 

אז מה חדשני פה בדיוק?

המסר המתוחכם עאלק

לסרט יש מסרים מתוחכמים, הן גלויים והן חבויים. או לפחות, כך אומרים המבקרים. אני לא מתרשמת.

נתחיל מהראשון: כל אחד מהסיפורים נוגע בסוגיות של חופש אל מול כלא ועבדות. הדמויות המרכזיות שואפות להשתחרר, כל אחת בתורה, מהכבלים בהם היא קשורה. שש העלילות נוגעות בנושאים כמו עבדות האדם השחור אל האדם הלבן, עבדות לתאגידים גדולים ודורסניים, עבדות עתידנית של “שיכפולים” אל בני אדם “טהורים”. ועוד, לא אסביר הכל, אשאיר לכם קצת. יש סיפורים שבהם הנושא הזה פחות גלוי, אבל הוא שם.

במהלך הצפייה בסרט לא יכולתי שלא לחשוב על לאנה וואשובסקי. לאנה, לשעבר לארי, בדיוק עברה “שחרור” שכזה בעצמה, ואני משערת שהנושא קרוב לליבה. לפי הדיאלוגים בסרט, היא רוצה להבהיר לנו שהגבולות שפעם היו אבסולוטיים ו"מדעיים" – דינם להתגמש; בדיוק כמו הגבולות שבעבר החזיקו אותה כלואה בגוף שלא הרגישה שייכת אליו.

הרעיון הזה בבסיסו הוא מאד מעניין, לדעתי, אבל המימוש לא כל כך מוצלח. הוא קצת מאבד מעוצמתו בתוך הפומפוזיות של הסרט. בנוסף, מחצית מהסיפורים בסרט פשטניים להפליא, וחבל. אם היו מפרקים אותם לסרטים עצמאיים – הם לא היו שווים את הפילם. אחד מהם ממש דומה לסרט קודם של אותם הבמאים. אחר ממש הרחיק לכת, הוא מתנהל באוירה שונה לגמרי מחמשת האחרים, ורוב הזמן הרגשנו שאינו שייך לסרט בכלל.

עוד הסרט הוגה כה וכה בגילגול נשמות. באהבה שהיא על-נפשית, ונצחית, וחוצה גוף וזמן והפרשי גילאים. במקביל – ברוע שהוא כל כך שורשי ועמוק, שהוא תמיד ימצא את דרכו למעלה, בכל תקופה מחדש. זה יכול היה להיות יפה, אילולא זה היה כל כך קיטשי. אילולא הסרט היה מפטפט את עצמו לדעת. שוב, זו אתה בעיה גם במישור הזה – הסרט לא אחיד ברמתו.

האהבה חזקה יותר מהמוות. הו!

על הכתיבה והבימוי

על הסרט הזה אחראים האחים וואשובסקי וטום טיקוור. שלושתם יחד בשותף. על טיקוור אין לי הרבה מה להגיד, כי חוץ מ"רוצי לולה רוצי" החביב לא ראיתי עוד סרטים שלו, אז קשה לי לזהות איזו חתימה סגנונית שלו. אבל האחים וואשובסקי יושבים אצלי על תנאי: אני חושבת שהם טובים ביצירת עולם ובסגנון, אבל הם לא טובים בכתיבת סיפור. מאטריקס 1 היה חביב, אבל 2 ו 3 היו קלישאתיים ומטופשים בעיני. ואנדטה גם היה חלשלוש. בקיצור, 3 מתוך 4 שלהם לא אהבתי. ו"ענן אטלס" – יומרני ונפוח אפילו יותר משלושת אלו. בקיצור, נראה לי שאלו מספיק הזדמנויות – את הסרט הבא שלהם כבר לא אראה.

לסיכום

הסרט הזה מאד שנוי במחלוקת. מבין ארבעה שהלכנו יחד לסרט, שניים אהבו ושניים לא. זו הייתה בערך אותה הסטטיסטיקה בקרב אנשים אחרים ששאלתי: פיפטי פיפטי. אז אם אתם אוהבים קולנוע חדשני ונסייני, יכול להיות שתאהבו את הסרט הזה. אני לא אהבתי. 5 בסולם תום.