ומאד מאד נהניתי. אבל אני משוחדת.

זה סרט קסום, וארוך. ארוך כמו ספר. מלא בפרטים קטנים. פיטר ג'קסון חוזר על ההישג שלו עם “שר הטבעות” ומקים שוב לחיים את העולם שברא טולקין.

אז למה אני משוחדת?

את “ההוביט” קראתי כשהייתי ילדה קטנה, ואהבתי אותו מיד. אחריו קראתי את “שר הטבעות”.

כשיצא הסרט הראשון בטרילוגיית “שר הטבעות” לפני אחת עשרה שנים, מיהרתי לצפות בו בבכורה. חיכיתי לעיבוד הקולנועי בשמחה, והתוצאה הייתה מהממת. הרבה מעבר לציפיותי. בעשר הדקות הראשונות, בהן גלאדריאל מספרת לנו את ההיסטוריה של מלחמת בני האדם והאלפים במכשף ובצבאו האפל, ישבתי פעורת פה. נסחפתי בקלות אל העולם העשיר והיפה שבנה פיטר ג'קסון סביב ספריו של ג’.ר.ר. טולקין. איזו השקעה, איזה דיוק, לא ראיתי דבר כזה מימי. ההפקה העצומה והמרשימה הזו הייתה יחידה במינה. אף אחד לא עשה זאת לפניו, זה בוודאי. וגם היום, כמה שנים אחרי, אני יכולה לספור על יד אחת את מספר הסרטים שמגיעים לרמה הזו.

בקיצור – כששמעתי לראשונה שמעבדים גם את ההוביט לקולנוע, חיכיתי לו בשמחה רבה. כבר הכרתי ואהבתי את העיבודים הקולנועיים של פיטר ג'קסון, כבר ידעתי למה הוא מסוגל. קיויתי מאד שגם העיבוד הקולנועי של “ההוביט” יהיה מוצלח ושאני אוהב אותו.

העלילה

פעם פעם בארץ רחוקה גרו הוביטים. הוביט זה יצור קטן קומה שכזה, קצת יותר קטן מגמד, שהולך יחף על רגליים גדולות ושעירות, ואוהב לשבת במאורה שלו ולעבוד בגינה ולחיות חיים שלווים ומשעממים ככל האפשר. הוביט אחד כזה הוא בילבו באגינס. ויום אחד דפק לו בדלת קוסם גבוה אחד, והציע לו להצטרף להרפתקה. זה נגד טבעו של הוביט ממוצע לצאת להרפתקה, אבל בילבו באגינס הוא כנראה לא הוביט ממוצע. הוא מצטרף אל משלחת של גמדים שיוצאת לכבוש מחדש את העיר היפה שלהם, שאיבדו מזמן לפני שנים רבות, כשדרקון אימתני שרף את כולה.

בדרך מצפות להם הרפתקאות רבות, מפגש עם שלל יצורים מאיימים ומפלצות שינסו להרוג אותם או לאכול אותם. וזה עוד לפני שנפגוש את הדרקון בכלל.

את העיבוד הקולנועי של “ההוביט” החליטו לפצל לשלושה סרטים (על כך בהמשך), וזהו הסרט הראשון. הוא מלא בפרטים, בדמויות, במקומות שונים. כך שבמידה רבה הוא לא עומד בפני עצמו (למרות שהוא מסתיים יפה בנקודה כלשהי בסיפור). המסע ארוך, יש הרבה דיבורים, יש הרבה צעדות ארוכות בשממה. למרבה ההפתעה, יש גם לא מעט אקשן, ודי הרבה יצורים מגעילולים שלא נעים להסתכל עליהם. אבל שורה תחתונה –  הוא קסום, וסוחף, ומצחיק, ומותח לפעמים, ומרשים. אחלה סרט.

על תלת המימד

ההוביט צולם במקור בתלת מימד, ועוד ב48 פריימים לשניה (טכנולוגיה שנקראת HFR). אבל אני ראיתי גירסה רגילה (24 פריימים לשניה) בתלת מימד. באופן כללי, אני לא אוהבת תלת מימד בקולנוע. כתבתי את זה פה גם על “הנוקמים”. רוב הזמן זו טכנולוגיה מעצבנת שלא מצדיקה את השימוש בה, ובוודאי שלא את מחיר הכרטיס. אבל הפעם האפקט היה סביר, מושקע. יש הבדלים מורגשים ונעימים בין הדמויות לבין החפצים שמסביבן. יש יצורים מעופפים שנעים אל עבר המצלמה. אפשר לומר שמדובר בתלת מימד מוצדק.

ועם זאת, אפשר היה גם בלי. בל נשכח שמדובר בסרט של שלוש שעות, כך שאחרי זמן מה המשקפיים מתחילות להציק, וזה מעיק.

כן, נו. העניין הזה עם האורך

מכיוון שידענו שאנחנו נכנסים לסרט ארוך, ארזנו צידה לדרך, כאילו אנחנו בעצמנו יוצאים למסע. סנדויוצ'ים, מים, פופקורן, בגדים ארוכים. אולי שמיכה הייתי צריכה לארוז גם. הי, שלוש שעות בלי הפסקה זה הרבה!

כשפורסמה ההחלטה לפצל את ההוביט (במקור, ספר אחד לא ארוך במיוחד) לשלושה סרטים – הורמו הרבה גבות. גם אני תהיתי על המהלך הזה. על מה ולמה? מדובר על עיבוד קולנועי, הוא צריך להיות מקוצר לעומת הספר. הוא צריך להיות ענייני וסוחף, לא איטי ומרדים. הוא בפירוש לא צריך לכלול כל פרט קטן בעלילה הספרותית. השאלה המתבקשת הייתה, האם זה שיקול כלכלי. שלושה סרטים = יותר כסף. קשה  לראות צידוק אמנותי להחלטה הזו.

עוד חשש הוא שההחלטה הזו נבעה כי פיטר ג'קסון לא יודע לחתוך. כבר בסוף של “שובו של המלך” למדנו את הלקח הקשה הזה, שם הוא מתח את הסוף כמו מסטיק. חבוב, תשאיר את ההארכות ל"גירסת הבמאי"!

ואכן, אחרי הצפייה, המסקנה שלי היא שאפשר היה לקצר את הסרט לא מעט. חצי שעה הייתי מגלחת בלי למצמץ, ועם קצת מאמץ אני חושבת שהייתי יכולה לחתוך שעה שלמה. ואני עוד צופה שנהנתה מהסרט, אבל רוב מי שדיברתי איתם סבלו מהאורך המייגע. אז באמת, אפשר היה לקצר את כל הסאגה הזו לשני סרטים בלבד, וזה היה די והותר.

המשחק והבימוי

פיטר ג'קסון הוא לא רק מפיק של הפקות ענק, הוא גם במאי לא רע. אין ספק שהוא מוציא משחקניו את המיטב. או לפחות את המיטב הדרוש כדי לברוא את העולם הזה שלו.

מרטין פרימן (“שרלוק”, “המדריך לטרמפיסט”) לוהק כבילבו באגינס. לפני שראיתי את הסרט, חשבתי שהוא לא יתאים לתפקיד. אני לא מתה עליו בתור שחקן, ובשנים האחרונות יצא לו לשחק לא מעט פעמים את דמות הבחור הטרחן-עד-כדי-מעצבן. אבל להפתעתי – הוא היה בילבו באגינס מצוין. נהניתי מההופעה שלו. הוא בוודאי הוביט מוצלח יותר מ"פרודו" של אלייז'ה ווד.

את שלושה עשר הגמדים גילמו שחקנים אנונימיים, ואלה מבינהם שזכו לזמן מסך היו בסדר, אם כי רוב הזמן הם היו אתנחתא קומית. את נסיך הגמדים, תורין אוקנשילד, שיחק בחור בשם ריצ'ארד ארמיטאג’, והוא היה בסדר, אם כי דמות הגמד העקשן והנפוח מגאווה הייתה קצת מעצבנת.

כל הקאסט הותיק של “שר הטבעות” – הגיע ועשה עבודה טובה, כמצופה: איאן מק'קלן (גאנדלף), קייט בלאנשט (גאלאדריאל), הוגו וויבינג (אלרונד).

אבל מעל כולם התבלט אנדי סירקיס – ששיחק את גולום. הוא עשה עבודה טובה גם ב"שר הטבעות", אבל פה הוא התעלה על עצמו. ההופעה שהוא נתן הייתה פשוט מדהימה. וגם הטכנולוגיה הקולנועית שיוצרת את דמותו של גולום השתכללה מאד, והוא אמיתי מתמיד.

גגגגולום, גגגגולום

המפגש עם גולום הוא סצינה נפלאה. מושלמת. גולום הוא דמות מורכבת, צריך לזכור את זה. לא קל לגלם אותו. הוא רשע ואכזרי, אבל הוא גם מסכן. הוא מפחיד מאד, אבל הוא גם נלעג. הוא נקרע בין הצדדים של האישיות שלו. בסופו של דבר, העובדה הזו – שגולום הוא לא יצור רע באופן מוחלט, משפיעה על נקודת מפתח בסיפור, שעה שהוא פוגש את ההוביט. ולכן חשוב מאד להעביר את המורכבות הזו שלו.

בקלות אפשר היה להיכשל בזה. עבור רבים, גולום עלול להיתפס כמעין אתנחתא קומית. או עוד מפלצת בסדרת המפלצות המאכלסות את הסרט (ויש הרבה). אבל לדעתי פיטר ג'קסון ואנדי סירקיס הצליחו בהחלט ליצור דמות מעניינת הרבה יותר מזה, ומגיע להם קרדיט על כך. אנחנו נגעלים ממנו, אנחנו מפחדים ממנו, אנחנו מרחמים עליו, אנחנו צוחקים עליו, הכל ביחד.

לסיכום

נהניתי מאד, אבל אני משוחדת. אמרתי את זה כבר?

8. אני די משוכנעת שאלך לראות אותו שוב בקולנוע. אולי ננסה בגירסת איימקס או HFR, ונראה אם זה מוסיף משהו לחווית הצפייה.