השבוע צפיתי במיני סדרה The English באמזון פריים. הפקה בריטית, אורכה 6 פרקים. בתפקידים הראשיים מככבים אמילי בלאנט ו צ׳אסקה ספנסר, ולצידם מופיעים שחקנים בריטיים מוכרים כמו סטיבן ריאה, קיארן הינדס, טובי ג׳ונס, רייף ספול, ועוד.

בפעם הראשונה שהתחלתי לצפות עצרתי אחרי 3 דקות. הפרק הראשון מתחיל במונולוג של הדמות הראשית, והוא נשמע לי קיטשי כל כך, שהחלטתי לוותר. אבל אחרי כמה ימים ניסיתי שוב, וכשהמונולוג מסתיים, התחיל הפתיח היפה, והמוסיקה כבשה אותי מיד. אז החלטתי לתת צ׳אנס. לאט לאט הסדרה השתפרה מאד, והצליחה להפתיע אותי, לטוב ולרע.

תקציר העלילה

העלילה מתרחשת באמצע ובסוף המאה ה 19, שנות המערב הפרוע, שנים של מלחמות עקובות מדם בין מתיישבים אירופאים לבין אינדיאנים. ארצות הברית קיימת, אבל כל החלק הזה של היבשת הוא ברובו טריטוריות לא מסודרות שעדיין לא ממש הפכו למדינות. שטחים עצומים של מדבר עם אקלים קשה ואדמה קשה לגידולים וכמעט בלי מים. במרכז הסיפור גבירה בריטית מהמעמד העליון, שעוזבת את ביתה בלונדון ונוסעת לאמריקה, אל אוקלהומה ומשם צפונה אל וויומינג, עם מטרה ברורה מאד, לאתר אדם שהרג את הבן שלה, ולהשיב לו כגמולו. עוד בסיפור לוחם אינדיאני בן שבט הפאוני (Pawnee), שהצטרף בצעירותו לצבא המתיישבים הלבנים ונלחם לצידם באינדיאנים בני שבטים אחרים, בעיקר שאיין (Cheyenne). בעיני אלה וגם אלה הוא בוגד, אך כעת כשסיים את שירותו, הוא עושה את דרכו אל נברסקה, בתקווה שיהיה זכאי לקבל חלקת אדמה ולהתיישב שם. השניים נפגשים בנסיבות לא שגרתיות, וגורלם נקשר אחד בשניה. המסע שלהם, למרות שהתחיל בכיוונים שונים, הופך למסע אחד. בדרכם הם פוגשים טיפוסים שונים, מפוקפקים יותר או פחות, וחווים שלל הרפתקאות חסרות רחמים.

התסריט, הצילום, והמשחק

הסדרה עשויה ממש טוב. עלילה, צילום, עריכה ומשחק, רוב הזמן טובים מאד. היא ברובה דרמה, לפעמים דרמה רומנטית, לפעמים דרמת אקשן. בכל מקרה היא טייק חדש לז׳אנר המערבון המוכר כל כך, וזה תמיד טוב שמנסים לחדש.

הסיפור סוחף רוב הזמן אבל התסריט לא אחיד ברמתו. היוצרים הקדישו זמן וערכו מחקר מקיף על התקופה ועל האיזור ובפרט על האינדיאנים, וזה מורגש ומוערך. אבל עם זאת, יש דיאלוגים מוזרים שלא הצלחתי להבין, ופה ושם יש דיאלוגים קצת קיטשיים מדי, כפי שהזכרתי קודם. בנוסף, העלילה לפעמים מסתבכת יתר על המידה, דמויות מתות לפני שהספקנו להבין מי זה מי, ובנוסף, יש קצת קפיצות בסיפור, קטעים שמדלגים עליהם בזריזות, ומצפים מאיתנו להבין לבד. אולי הם צולמו ונפלו בעריכה. למרות המעידות הקטנות האלה, בסך הכל רוב הזמן הייתי במתח לראות כיצד הסיפור יתפתח ולאן.

עוד עניין לקחת בחשבון כשמדברים על העלילה הוא, שבסדרה הזו יש כמה קטעים אלימים מאד מאד. איברים כרותים, מחלות קשות, קרקפות תלושות. אנשים נרצחים במערב הפרוע על ימין ועל שמאל, לרוב בלי סיבה. אני מבינה את הרקע ההיסטורי, ושזה חשוב ליוצרים להראות לנו עד כמה זה היה קשה לשרוד בשנים ההן בארץ ההיא. אבל הגיבורים פוגשים בדרך כמות יחסית גבוהה של פסיכופתים, ולדעתי זה קצת מוגזם (אולי פעם אני אכתוב בהרחבה על הפטיש הזה שיש לתסריטאים). בקיצור, לא סתם כתבתי למעלה ״הרפתקאות חסרות רחמים״: אם יש לכם קיבה חלשה, כמוני, תהיו מוכנים לעצום עיניים, והרבה.

הצילום מאד מאד יפה, הצבעים והתאורה, והתלבושות מהממות. הסדרה ללא ספק הצליחה לגבש לעצמה סגנון מובחן, וזה מצויין וכיף לראות. אבל בכל אופן הערה קטנה, לפעמים נדמה שכל האירועים בעלילה מתרחשים בשעת אחר הצהריים מאוחרת, בדיוק כשהשמש נמוכה מספיק בשמיים בשביל שהצללים יהיו ארוכים, המצלמה תהיה מסונוורת, וכל הדמויות יהיו מוארות ב-בקלייט זורח. זה מאד יפה, אבל לפעמים דברים קורים גם בשעות הבוקר, כן?

השחקנים מצוינים, גם הראשיים וגם שחקני המשנה. אמילי בלאנט, כבר ידענו שהיא שחקנית טובה, התרשמתי מהופעתה עוד ב ״סיקאריו״. כשהתחלתי עם ״The English״ לא היו עם ציפיות מיוחדות, אבל היא הייתה אפילו טובה יותר מהרגיל. צ׳אסקה ספנסר השאיר רושם ממש חזק. יש לו הרבה נוכחות, וקול מיוחד. הוא שחקן אלמוני יחסית, ואני מקווה בשבילו שאחרי התפקיד הזה הוא יקבל עוד מלא תפקידים שווים, כי הוא היה מצויין והצליח ליצור דמות מאד משמעותית. יותר מהכל, יש בין השניים כימיה נהדרת, שמחזיקה את הסיפור כולו.

פס הקול

נעימת הפתיחה שבה התאהבתי, יצירה שאורכה פחות מדקה סך הכל, מגלמת בתוכה את הסיפור כולו. אם תקשיבו לה היטב תוכלו לשמוע את כל כלי הנגינה שהורכבו יחד במלאכת מחשבת (אני ממליצה להקשיב עם אזניות כדי לקלוט את כל הדקויות). הקטע מתחיל עם קצב: תופי מלחמה מבליחים לרגע קצר, ומתחלפים מיד בנקישות הכפיות, ומכות חזקות בקלידים הנמוכים של פסנתר ישן, כאילו אנחנו יושבים במסבאה אפלולית. ברקע אפשר לשמוע חליל עץ בסגנון אינדיאני, ואת תרועת קרן הקרב; בשלב זה נכנסת הגיטרה הרוטטת והחצוצרה המצפצפת המוכרים כל כך מפסי קול של מערבונים קלאסיים. בשקט מצטרפים ברקע כלי המיתר הנמוכים, פה-דה-פם פאם-פאם פה-דה-פם פאם, הלוא הם דהרות הסוסים במרחק. ואז, – הנה הם באים – הכינורות וכלי המיתר הגבוהים, מביאים איתם את הרומנטיקה ואת העצב, ושוטפים את כל החיספוס הקוצני בעדינות וברוך. הם מייצגים את הדמות הראשית, הגבירה האצילה שעשתה את המסע הארוך מארץ התרבות והחוק לארץ הפרא והפשע, ועוד מסע ארוך לפניה, כשבאמתחתה רק תיק עם כסף, ולב שבור. בשלב הבא כלי המיתר הנמוכים מטפסים אוקטבה אחת למעלה ומגבירים את עוצמתם, ומלווים את הכינורות; הם מייצגים את הלוחם האינדיאני, שמאותו הרגע שבו נפגשו הוא רוכב לצידה. בחלק האחרון, כלי המיתר פורשים, ואנו חוזרים אל התופים והנקישות והפסנתר הישן וחליל העץ; כי בסוף הארץ הזו עם האדמה הקשה והאקלים האכזרי היא מה שנשאר אחרי שכל הסיפורים מסתיימים.

אני כל כל אוהבת כשמוסיקה מספרת סיפור. אולי בגלל זה אני מתחברת כל כך לפסי קול. את פס הקול של הסדרה הלחין פדריקו ג׳וסיד, מוסיקאי ארגנטינאי, אותו לא הכרתי, אפילו שהלחין מוסיקה לעשרות סרטים וסדרות. ללא ספק אחפש יצירות נוספות שלו בהמשך.

סיכום

הסדרה עשויה היטב, מעניינת, מקורית, אם רק היו פותרים כמה חולשות היא הייתה יכולה להיות ממש מצויינת. במקור דירגתי 7, אבל יומיים אחרי הצפייה הבנתי שאני עדיין חושבת על קטעים מהסדרה, אז העליתי את הדירוג ל 8 בסולם תם.