“הילדים של מחר” הוא סרט ענק. פשוט ענק. לא ברור איך קרה שהוא כל כך לא מוכר ולא מוערך מספיק, מדובר באחד מסרטי המדע הבדיוני הטובים ביותר של השנים האחרונות, ללא ספק בכלל. עוצמתי ומעורר מחשבה. ובכל פעם שאני רואה אותו הוא מצליח לטלטל אותי ולרגש אותי… הסיפור טוב והמשחק טוב וכל הפרטים הקטנים מוקפדים כל כך. מושלם. פשוט תראו אותו.

זה לא סרט חדש, זה סרט מ2007. אבל אני מאד אוהבת אותו, ואתמול הוא הוקרן בסינמטק ולא רציתי לפספס הזדמנות לראות אותו שוב על מסך ענק.

הרקע לעלילה

בדרך כלל אני אוהבת טריילרים, אבל לא את הטריילרים של הסרט הזה. השתדלתי לבחור עבורכם את הטריילר הקצר ביותר, כי כל האחרים חושפים יותר מדי פרטים, וזה ממש, אבל ממש, הורס. עדיף פשוט לראות את הסרט. אז הנה, אני אספר לכם קצת רקע במקום שתצפו בטריילר:

יום אחד, מסיבה לא ברורה, נשים מאבדות את היכולת ללדת. אין הסבר, ואין פיתרון, ולא נולדים יותר ילדים חדשים. עשרים שנה לאחר מכן, אין ילדים בעולם, האחרונים שבהם כבר התבגרו, וסוף האנושות מתקרב. בני האדם מיואשים ומדוכאים, ונסחפים בהדרגה לכאוס ולהרס. פליטים מכל העולם נמלטים אל אנגליה, שמסרבת לקלוט אותם ומרכזת אותם במחנות. תיאו, פקיד אומלל שאיבד מזמן את טעם החיים, נתקל פתאום במכרים מן העבר שמערבים אותו בפרשה מסובכת.

הז'אנר

חוץ מהעובדה שמדובר בעתיד לא תרגישו שזה מדע בדיוני בכלל. אנשים שלא אוהבים מדע בדיוני נרתעים, אבל זה מדע בדיוני חברתי, וככזה הוא עוסק בסוגיות חברתיות ולא בחלליות ובחייזרים.

הנגיעה בסיפור הרקע מאד מצומצמת. זו דרמה, עם סצינות פעולה מהסוג המלחמתי (אין מלחמה, אבל יש טרור, ונוכחות צבאית , וכדומה).

האוירה

יש לא מעט סרטי מד"ב שעוסקים בדיסטופיה, ולדעתי זה אחד הטובים שבהם. בדרך כלל סרטי מד"ב שעוסקים בעתיד מתעכבים הרבה על טכנולוגיה ואוירה והצגת הסביבה, מדגישים את השונה בין זמננו לבין העתיד המוצג בסרט. ב"הילדים של מחר" משאיר את כל אלה ברקע. הם שם, אבל רק בתור תוספת, לא בולטים יותר מדי. מבחינה ויזואלית הוא מאד מאד ריאליסטי, יש בו הרבה אלימות ודם ומוות, גרפיטי ולכלוך וכאב וייאוש. הדיאלוגים אנושיים, ובני אדם כמו בני אדם – גם בשיא האפילה יש קצת הומור שחור פה ושם.

הסרט הוא סרט אפור וכבד ומדכא, אז בואו מוכנים.

הבימוי והמשחק

קלייב אואן משכנע בתור הפקיד האפרורי והשבור, ג'וליאן מור שוברת לי את הלב, מייקל קיין שובר את המתח עם הבדיחות המפגרות שלו.

הבמאי אלפונסו קוארון מביים ברגישות ובנחישות, מקפיד על הפרטים הקטנים כמו שאני אוהבת, ומבחינתי הוא יצר יצירת מופת.

סיכום

זו לא הפעם הראשונה שאני רואה את הסרט, ראיתי אותו כשהוא יצא, ואני זוכרת שעשיתי מאמץ גדול לאתר אותו בדיוידי. אתמול פשוט הוא הוקרן בסינמטק ולא רציתי לפספס הזדמנות לראות אותו על מסך ענק. אבל הוא נהדר גם על מסך קטן – אל תחמיצו. מושלם בסולם תום.