סרט כבד. למרות שפיתולי העלילה מעטים, הוא גדוש במסרים ומעורר מחשבה. אני עדיין מעכלת אותו, בוודאי יקח כמה ימים.

תקציר העלילה

הסרט מלווה שתי אחיות: קלייר, וג'סטין.

החצי הראשון של הסרט מציג לנו את ג'סטין, ביום חתונתה. גיסה של ג'אסטין (בעלה של קלייר) אדם עשיר מאד, ובהתאם – החתונה נערכת באחוזה המפוארת שלו, זו על חוף הים, עם מגרשי הגולף ומסלולי הרכיבה הצמודים אליה. בעלה החדש של ג'סטין הוא גבר נאה ומאוהב; יש לה עבודה טובה והיא זוכה בקידום; היא מוקפת במשפחה ובחברים בחתונת חלומותיה; אבל ג'סטין לא מאושרת. זה לא כי היא קמה על רגל שמאל הבוקר, לא לא. ג'סטין סובלת מדיכאון. כזה שאי אפשר להסביר, כזה שאי אפשר להבין, כזה שקשה מאד מאד לצאת ממנו. מחלה קשה.

חציו השני של הסרט, המתרחש זמן לא מוגדר אחרי החתונה (שבועות או חודשים, לא ברור), מלווה את קלייר. קלייר מוצגת לנו כאשת משפחה נאמנה, הדואגת לבעלה ולבנה ולאחותה הדכאונית במסירות רבה. ברקע מתרחש אירוע אסטרונומי חריג: כוכב גדול ומסתורי מתקרב במהירות מפתיעה לכדור הארץ. בעלה חובב האסטרונומיה של קלייר מרגיע אותה שהמדענים חישבו את כל החישובים שצריך, ובטוחים שהכוכב הזה לא יתנגש בנו. אבל קלייר דואגת, וככל שהכוכב מתקרב, החרדות שלה הולכות וגוברות.

===

מחשבות על הסיפור

אני צופה בלא מעט סרטים, וזו הפעם הראשונה שראיתי סרט שמציג לפרטי פרטים דיכאון (דיכאון קליני? אני לא פסיכולוגית), על כל המשתמע מזה. חוסר היכולת של ג'סטין להסביר את עצמה ומה עובר עליה, חוסר היכולת של בעלה להבין מה עובר עליה, חוסר הרגישות והנגישות של בני משפחתה כשהיא פונה לעזרתם, ומעל הכל הנסיונות שלה להיות מאושרת בשביל יקיריה, המסתכמים בחיוכים מזויפים. האנרגיה הרבה שהיא משקיעה בזיוף הזה, מתישה אותה. שוב ושוב היא בורחת הצידה או החוצה כדי להתאושש. היא במצוקה אמיתית, ובסופו של דבר, היא קורסת, עד השלב שבו אין לה כוחות לצאת מהמיטה או לדאוג לעצמה בפעולות הבסיסיות ביותר.

זה היה חזק מאד, ולא קל לצפייה. אני חייבת לתת לפון טרייר הרבה קרדיט על ההצגה האמינה של המחלה (“אמינה” – אני מקווה שזה לא נשמע מתיימר, שוב, אני לא פסיכולוגית. זו התרשמותי כצופה מן הצד, קראתי על הנושא ושוחחתי עם אנשים על הסרט, אז כוונתי לומר – שהתיאור הרגיש מאד מאד אמיתי וקרוב למציאות). הוא חשף את הנושא ישירות, בלי הנחות, בלי ייפיופים הוליוודיים רגילים.

גם הדינמיקה המורכבת בין האחיות הייתה מוצגת היטב. אחד המסרים הבולטים והחזקים שעוברים בסרט הוא ההקבלה בין הדיכאון של ג'סטין – סבל אי רציונלי שאי אפשר להסביר את הגורם לו – לבין החרדה של קלייר מהכוכב המתקרב – פחד רציונלי לחלוטין, שנובע מאיום ממשי לחלוטין. חוסר הרצון לחיות, לעומת פחד מהמוות.

גם היחסים של הנשים עם בעליהן נבחנים בזכוכית מגדלת. הנשים בסרט, למרות היותן רגישות, חרדות ומדוכאות יותר מבני זוגן הרגועים – מוצגות כחזקות יותר מהם, נחושות יותר מהם, ומתמודדות עד הסוף, מה שיהיה יהיה.

יש בסרט גם לא מעט מסרים שטחיים, הבולט שבהם הוא שהכוכב המאיים להתנגש נקרא “מלנכוליה”. עוד מסר בולט בפשטותו הוא ש"כסף לא קונה אושר". רגעים כאלו הורסים קצת את הקוהרנטיות של הסרט, והצופה האינטיליגנטי יעלב שמתייחסים אליו כמו ילד בגן. בנוסף, היו סצינות קצרות שלטעמי היו מיותרות ופלצניות. אבל אפשר לומר שכל אלה מתגמדים בסיכום הכללי.

בכל מה שקשור לכוכב המתקרב – כמובן שמבחינה אסטרונומית הסרט מופרך למדי. אבל זה לא משנה לצפיה בסרט כהוא זה, ואני אומרת את זה כחובבת אסטרונומיה.

===

מחשבות על ההפקה

את הסרט ביים לארס פון טרייר. ראיתי שלושה סרטים שלו בעבר: “לשבור את הגלים”, “רוקדת בחשיכה”, ו"דוגוויל". שלושתם עוסקים בשפל האנושי, בתהומות נפשיים, ובמוות. במילים אחרות – מדכאים להפליא. “מלנכוליה” לא שונה מהם.

הוא כן שונה מהם מאד מבחינת ההפקה: פון טרייר הוא חבר נודע בקבוצת קולנוענים “דוגמה” – שדוגלים ביצירת סרטים המבוססים על סיפור טוב ומשחק טוב, ומצמצמים למינימום שימוש בעזרים טכנולוגיים או באפקטים. ואכן, שלושת הסרטים שציינתי הם כאלה: מאד מאד מינימליסטיים. אבל “מלנכוליה”, לעומתם, הוא עמוס אפקטים וטכניקות צילום מודרניות וציוד יקר. הצילום שלו מאד מושקע ומוקפד, והוא כולל שוטים ארוכים של סלואו מושן וצילומי אויר. בנוסף, יש המון אפקטים ועיבודי מחשב של הכוכב המסתורי הנע בחלל ושל חלומות שונים של ג'סטין. כל אלה הופכים את הסרט למרהיב מבחינה ויזואלית.

באיזשהו שלב אפילו תהיתי אם פון טרייר לא מגזים קצת. כמו ילד שאסור היה לו לשחק בצעצועים במשך כמה שנים, ועכשיו כששוב מותר לו, הוא רוצה לשחק בכולם בבת אחת.

===

מחשבות על פס הקול

פון טרייר בחר יצירה קלאסית מוכרת שתלווה את סרטו: קטע מתוך האופרה “טריסטן ואיזולדה” של ריכרד ואגנר. ואגנר הרי מזוהה עם יצירות כבדות ומדכאות, ו"טריסטן ואיזולדה" מתאימה בול לסרט הזה. הדבר היחיד שהפריע לי הוא, שפון טרייר שם את היצירה בריפיט. זו היצירה היחידה כמעט בפסקול. מתישהו זה התחיל לעצבן. יכול להיות שזו הייתה החלטה אמנותית, כדי לגרום לנו הצופים להרגיש לא נוח, אבל אני דווקא חושדת שזה בגלל שפון טרייר הוא פשוט חפרן שלא אוהב לגוון.

===

על המשחק

המשחק של קירסטן דאנסט (“ג'סטין”) ושל שארלוט גינזבורג (“קלייר”) מצוין. גם השחקנים האחרים בסדר גמור, אם כי בבירור הרוב נופל על כתפיה של דאנסט, והיא פשוט מצוינת.

מבין שני החלקים של הסרט, התרשמתי יותר מהחלק הראשון, וזה בעיקר בזכות משחקה של דאנסט.

===

סיכום

8/10

סרט חזק ומעורר מחשבה. המשחק מצוין. 10 הוא לא יקבל, כי לארס פון טרייר הוא דביל מעצבן. אבל באופן כללי – סרט טוב. אני צריכה עוד לעכל אותו.