השלמתי חוסרים בסוף השבוע, וישבתי לראות את “אקירה”, סרט האנימציה/אנימה המפורסם מ1988. סרט מיוחד ומשונה. רווי ברעיונות יצירתיים אבל גם בהזיות לא נעימות ובסצינות אלימות, עמוס במוטיבים ובדמויות ובפרטים עד שקצת קשה לעקוב (ולהבנתי זה אפילו לא שליש מהסיפור המקורי, כפי שפורסם בחוברות המנגה). קשה לי לומר שאהבתי אותו, אבל אני בהחלט יכולה להבין למה הוא נחשב ליצירה פורצת דרך בזמנו, הן כסרט אנימציה והן כסרט מדע בדיוני, ואיך הוא הפך לקאלט עם מעריצים אדוקים מאז ועד היום.

מעבר לזאת, עיצוב העיר העתידנית הוא מהיפים שראיתי בסרטי מדע בדיוני. ומבחינה קולנועית, יש בו כמה פריימים מדהימים של ניאו-טוקיו ושל מרדפי האופנועים. הנה פריים אחד לדוגמה:

פס הקול של הסרט הוא הזיה אחת ארוכה, כראוי לעלילה. הוא מורכב מסדרה של יצירות ארוכות ושונות אחת מהשניה. הן מערבבות מוטיבים “קלאסיים”, אלקטרוניים (של שנות ה80), מקהלה ואפקטים ווקאליים, קטעים ארוכים של כלי הקשה בלבד, קטעי אקשן סוערים לצד קטעים מדיטטיביים ארוכים ואיטיים, ומה שאני יכולה רק לנחש שהוא מוסיקה יפנית מסורתית (שאני לא מבינה בה כלום). כל העסק נשמע מאד אקספרמנטלי. לא את הכל אהבתי. אם אתם מרגישים הרפתקנים, אני ממליצה לנסות, לפחות פעם אחת. ואם לא, בחרתי בשבילכם קטע אחד, מהפנט: התמה של קנדה Kaneda, הנער האמיץ, היהיר והקונדס, ראש כנופיית האופנוענים, שנקלע בעל כורחו ללב הסערה שמחולל חברו הטוב, אך אינו מהסס להלחם באויבי העיר כדי למנוע את השמדתה.

אריגטו!