בתחילת החודש הלכתי עם חברה לפסטיבל הפסנתר. הזמנו את הכרטיסים המון זמן מראש, כך שיומיים לפני ההופעה כבר לא כל כך זכרנו מה בחרנו לראות, זה היה משעשע. ובכן – בדיעבד אני יוכלה לספר לכם שבחרנו בחירה מוצלחת: רות דולורס וייס.

הבמה הייתה קטנה וצפופה. קטנה מדי לחברי ההרכב, שעשו מאמץ גדול להתכווץ (זה לא כ"כ פשוט עם קונטרבס). רות דולורס וייס נראתה שברירית ומבוישת, כל ההופעה הודתה לנו במבוכה ובחיוך גדול. הקהל הגיב באהבה. היא פסנתרנית מוכשרת, יש לה קול מאד מיוחד ולא רגיל, ובדרך כלל גם המוסיקה שלה לא רגילה.  ניכר שהיא אוהבת מאד שירה ולהלחין שירה. לא הכל אני אוהבת, אבל היה מעניין. הבס של יהוא ירון היה דומיננטי ויצירתי. הגיטרה של עוזי פיינרמן הייתה מעולה ונתנה לשירי האינדי הכבדים אוירת פאנק מגניבה. החצוצרה של ספי ציזלינג הפתיעה אותי לטובה: הוא ניגן בשקט (אני מניחה שזה אתגר לא פשוט לחלל כזה קטן) והשתלב בעדינות ובמיומנות בשירים שלה. זה הוסיף המון.

שלמה יידוב הצטרף לכמה שירים. הוא מקסים וכובש, והשילוב המוסיקלי והקשר בין שניהם על הבמה היה מאד ידידותי וכל הקהל חייך ונהנה. אבל מבחינה ווקאלית, אני לא חושבת שהייתה כימיה. זה לא היה שילוב כ"כ מעניין.

בכל מקרה, ההופעה הזו הזכירה לי את האלבום הראשון שלה. אלבום לא רע, שהיא שרה בו באנגלית (מאז הוציאה גם אלבומים בעברית). השיר האהוב עלי מתוכו היה בלדה דכאונית יפיפה. היא לא ביצעה אותו בהופעה הזו, אבל היא כן ביצעה שיר אחר מאותו האלבום, יותר נכון קטע אינטרומנטלי, שאהבתי מאד והספקתי לשכוח: "טנגו ההזדמנות השניה“. שמחתי להיזכר בו מחדש, ושמחתי לגלות שמישהו לכד את ההופעה הזו בעדשתו, והנה אני יכולה לשתף גם אתכם. יופי של ביצוע. 

הנה ”טנגו ההזדמנות השניה“ כפי שהוא מופיע באלבום, והנה השיר העצבובי שסיפרתי לכם עליו: I Love This Blue Light Of Mine, ובכלל את השירים של רות אפשר לקנות בבנדקאמפ.