Fasateen – Mashrou’ Leila
גיליתי את השיר המקסים הזה דרך קבוצה בפייסבוק שנקראת “כלמה/מילה אחת ביום” של בחורה מקסימה אחת שמלמדת אותנו קצת מילים בערבית, כדי שאם רק נרצה – נוכל לתקשר יותר טוב עם שכנינו. רעיון יפה, לדעתי. ועל הדרך היא מפגישה אותנו עם מוסיקה חדשה – אז בכלל הרווח כולו שלנו.
אתמול יצאתי בבוקר לעבודה, כשפתאום באמצע הרחוב הבחנתי בפרצופיהם של חברי להקת NSYNC מבצבצים מהפח. התקרבתי קצת, וראיתי ערימת דיסקים שמישהו השליך. עוד היו שם בון ג'ובי ואואזיס וג'וס סטון ופס הקול של “אחי, איפה אתה?”. מיהרתי ללכת משם כי כבר היה מאוחר, אבל במהלך היום חשבתי על זה כמה פעמים, על איך זה להשליך את האוסף ככה (או את חלקו). פעם, לא לפני הרבה זמן, אנשים היו עושים את זה עם תקליטים.
המשך…הופס – בדיוק תפסתי את הסוף של השיר הזה ברדיו. הוא סופר-קליט, ומשלב הרבה משחקי מילים, אז חצי שמיעה הספיקה כדי לשלוח אותי לחפש ביוטיוב.
השיר המקסים הזה משלב פופ קיטשי, עם טיפה דיסקו, ומפוחית סטייל סטיבי וונדר, ומצליח להרכיב לחן מיוחד. מוצא חן בעיני המעבר של חצאי הטונים ב"ואם לא עכשיו". הכותב והמבצע, ישי ריבו – כך אומר לי גוגל – בחור צעיר, נכנס ממש עכשיו לשוק המוסיקה. על הנייר הוא שייך לז'אנר המוסיקה הישראלית הדתית, אבל זה כמעט ולא מורגש בשיר הזה.
בתחילה הסגנון הזה הזכיר לי את קובי אפללו במקצת, אבל חברתי אסנת הסבה את תשומת ליבי שהקול והעיבוד מזכירים דווקא את אבי גרייניק – והיא קלעה בול! כך או כך, זו מוסיקה שתמיד נעים לשמוע. אני מהמרת שיצליח.
לאחרונה התחלתי לצפות בסדרה “Homeland”, להשלים קצת פערים. אני מאד נהנית ממנה בינתיים.
אחד הדברים הנחמדים בסדרה הוא שהדמות הראשית, סוכנת ה CIA קארי מת'יסון (קלייר דיינס), אוהבת מאד ג'אז. במספר הזדמנויות אנחנו רואים אותה מאזינה לג'אז, פוסטרים של מוסיקאים מפורסמים תלויים בדירתה, בסצינה אחת היא אף מתערבת עם הבוס שלה על אלבום של ת'לוניוס מונק… זה מאד מוצא חן בעיני שמשתמשים במוסיקה ובטעם במוסיקה כדי לאפיין דמות. המוסיקה הכאוטית היא ביטוי לנפשה הכאוטית של הבחורה (הסובלת מהפרעה דו-קוטבית), היא מסייעת לה לסדר את מחשבותיה ולשמור על שלוותה.
זה גם עושה קצת חשק להאזין לג'אז. הנה הקטע Acknowledgement מתוך אחד מאלבומי הג'אז המפורסמים ביותר בעולם: John Coltrane – A Love Supreme
האלבום שטחנתי הכי הרבה השנה, היה אלבום שיצא בסוף 2011. שנה שעברה הוא נכנס לכל המצעדים, ואיכשהו דילגתי עליו. היה סביבו הייפ מטורף, אפילו מוגזם. אבל זה אחלה אלבום, שווה שמיעה. ורק לא מזמן גיליתי אותו.
הנה M83.
אתמול בקור המקפיא לא רציתי לצאת מהבית בערב. ישבתי שוב לצפות ב"מסיבת שכונה של דייב שאפל", אחד מהסרטים התיעודיים האהובים עלי. הבימוי (של מישל גונדרי) והעריכה הופכים את הסרט הזה לנעים ומוסיקלי ומצחיק וזורם בקלילות, ואפשר בהחלט להנות ממנו אם אתם לא אוהבים מוסיקת ראפ והיפ הופ.
אחת הסצינות היפות ביותר בסרט מופיעה לקראת הסוף, כשהמוסיקאים מתחילים להיפרד ולומר אחד לשני מילות סיכום ותודה, וברקע מושמע שירו היפה והעדין של קודי צ'סנאט – Parting Ways. לצערי הרב הוא לא נכלל בפסקול הסרט (שהוא חלקי ביותר, ואין בו את רוב השירים בסרט, בגלל כל מיני בעיות של זכויות יוצרים וחברות תקליטים אינטרסנטיות וכדומה), אך שמחתי לגלות שקודי הקליט אותו בביצוע חדש והעלה ליוטיוב לאחרונה.
בשעה טובה חגגנו (או שלא, תלוי בכם) את פתיחת השנה האזרחית החדשה, והגיע הזמן לסכם את השנה שעברה עלינו. ואגב – זה גם כמעט יום הולדת שנה ל"תום מבלגגת" (שפתחתי בינואר 2012), אז מזל טוב לבלוג ולשני הקוראים שלו! 🙂
המשך…בכל סיכומי סוף שנת 2012 שראיתי עד כה, מופיע האלבום הראשון של מייקל קיוואנוקה. ואכן, שווה להאזין לו. קל להתחבר לאלבום הבכורה שלו, הוא מאד נעים וקליט.
הסגנון המוסיקלי שלו, הלחנים והעיבודים, כמו גם הסטייל והתסרוקת, כולו סול של שנות ה70. הוא לא מחדש דבר, הוא פשוט מחזיר את העבר. זה מאד נחמד, ומאזיניו בהחלט נהנים להתרפק על העבר.
המשך…איזה כיף להיתקל בשירים יפים, ככה במקרה 🙂
אני לא יודעת מי זו שרה באריילס (?), לפי האינטרנט היה לה איזה להיט פעם. אבל מה שחשוב, יש לה קול יפה. כשהשיר התחיל להתנגן הוא כבש אותי מיד. הפסקתי הכל, והקשבתי לו.
החדש של מיוז קצת מאכזב אותי. קודם כל, הוא לא מחדש מספיק. אני אוהבת שמיוז מחדשים מאלבום לאלבום, והחדש מרגיש לי קצת ממוחזר. שנית, הם פנו לכיוון קצת יותר אלקטרוני, דאבסטפ ובסים חזקים, וסינטיסייזרים כאלה כמו בשנות ה80. ואני לא מתה על זה. יש קטעים טובים, אבל לא מספיק בשביל להחזיק את האלבום.
מה שכן – אני מאד אוהבת את השם שלו: “החוק השני”. מעניין על מה אנשים חושבים כשהם שומעים את השם הזה. אני חושבת דבר ראשון על שלושת חוקי הרובוטיקה, אותם ניסח כמובן סופר המדע הבדיוני אייזיק אסימוב. ורק במקרה שאתם לא מכירים בע"פ את שלושת חוקי הרובוטיקה, אז החוק השני אומר שרובוט חייב לציית להוראות של אדם, כל עוד זה לא סותר את החוק הראשון (שאומר שלרובוט אסור לפגוע באדם). אבל אני בטוחה שכבר ידעתם 🙂
הנה “Panic Station” הגרובי.
עדכון: מיוז התכוונו לחוק השני של התרמודינמיקה.
חזרתי הבייתה משבת של נסיעות ושמש וגשם. ועכשיו שקט פה ואני לבד בבית ונחמד לי. ופתאום מתחשק לי “דוקטור גראדוס אד פארנסום” של דביסי.
וגם – הוספתי “דיסקוס” לבלוג, כלומר מערכת לתגובות. אז עכשיו אתם יכולים לספר לי אם אתם אוהבים או לא! גלו לי, אני סקרנית.
סוף סוף שבוע נעים לכולם.