השבוע צפיתי בעונה הראשונה של סדרת המתח הבריטית ברודצ׳רץ׳. סדרה לא רעה. אחרי שליש עונה בערך רשמתי על פתק את הניחוש שלי של מי הוא הרוצח. בסוף הסדרה הראיתי לאבא את הפתק והוא צחק.
אם מצליחים לנחש מי הרוצח, זה יותר כיף או פחות כיף?…
בכל מקרה, בכתוביות הסיום מופיע השיר הזה, של הזמר האיסלנדי אולפור ארנלדס. אגב איסלנדים, הוא באמת קצת מזכיר בעיבוד את סיגור רוס, רק קצת יותר פופי. בכל מקרה – שיר טוב. היה נחמד להאזין לו בסוף כל פרק.
ביום רביעי היה מבצע “סרט ישראלי ב10 שקלים”, וזו הייתה הזדמנות לתפוס את הסרט החדש של האחים שלומי ורונית אלקבץ בטרום בכורה.
זה היה סרט מצוין וחזק. יש לו כמה נפילות, אבל סך הכל טוב. למרות שמדובר בנושא כבד ומעיק הסרט כולל כמה קטעים קומיים שמאזנים אותו. השחקנים מעולים, וזה לא מפתיע.
המשך…שיר שגיליתי עכשיו באמצע הלילה בסדרת טלויזיה.
זיהיתי מיד את הקול הרך של נינה פירסון, אבל אלה דווקא לא הקארדיגנס!
האלבום החדש של סיה מאכזב אותי. בשנים האחרונות היא הפכה להיות כוכבת על מצליחה שכותבת להיטים לכל הזמרים הכי מפורסמים ונעלמה קצת אל מאחורי הבמה. בינתיים אנחנו התגעגענו לקול המיוחד שלה, שהבליח פה ושם בהופעות אורח, כמו להיט המועדונים ההוא של דיוויד גואטה, שהיא בכלל הקליטה לו סקיצה ולא התכוונה שישתמשו בקול שלה.
והנה לבקשת הקהל היא התפנתה לכתוב גם לעצמה. התוצאה מאד שונה מאלבומה הקודם: הרבה יותר אלקטרונית, מעובדת, דאנסית. פחות שירי אהבה עדינים ומוזרים. פה ושם יש שירים נחמדים, כמו זה שצירפתי פה, אבל לא הייתי קונה אותם. לטעמי יצא אלבום נטול ייחוד וחוזר על עצמו. חבל.
באמצע שנות התשעים לא האזנתי להרבה מוסיקת רוק. כלומר כן, הכרתי ואהבתי לא מעט רוק פופ (קייז צ׳ויס למשל), ורוק אלטרנטיבי שהיה נפוץ באמטיוי (רדיוהד בתחילת דרכם, למשל…), אבל לא התעניינתי מיוזמתי בז׳אנר כמעט בכלל. לגראנג׳ הזועף פחות התחברתי. כך שאת ״גרייס״ רצה הגורל וזכיתי להכיר רק בתחילת שנות האלפיים, כך וכך שנים אחרי שיצא. זה הלך בערך ככה:
המשך…
השבוע גיליתי שאייטונס העלו לחנות את כל פסי הקול של סרטי סטודיו ג'יבלי, וזה שימח אותי מאד בתקופה המדאיגה הזו. לא רק שמדובר בפנינה קסומה, אלה בפסי קול נדירים ממש. עד לא מזמן היה כמעט בלתי אפשרי להשיג את הדיסקים האלה בארץ, וכמעט בלתי אפשרי להזמין אותם באינטרנט במחיר סביר. לכן ברגע שגיליתי התחלתי להאזין להם אחד אחד וקניתי לי די הרבה קטעים. זה המפלט המוסיקלי שלי בימים האחרונים, ואני ממליצה בחום.
אם אתם רוצים לשמוע גם, הכנתי לכם פלייליסט. בחרתי פסי קול של ארבעה סרטים: “הטירה הנעה” הרומנטי, “המסע המופלא” המסתורי, “פוניו על הצוק ליד הים” הילדותי, ו"הנסיכה מונונוקי“ הנוגה. סך הכל חמישה קטעים מכל סרט.
המשך…בוקר טוב, ושיהיה לנו המשך שבוע שקט.
Claude Bolling / Jean-Pierre Rampal: Suite For Flute & Jazz Piano Trio #2 – Amoureuse
שיר פופ חמוד שנתקלתי בו בסדרת טלויזיה. להקה עם שם מוזר
כל כך נהניתי מההופעה של מ. וורד בארץ, ממש ממש. היו רגעים שממש התרגשתי. אני אחזור ואספר לכם על זה בעוד כמה ימים בהרחבה.
מישהו העלה קטעים מההופעה ליוטיוב, איזה אושר.
והשבוע, בפינת הפלגיאט:
נעימת הנושא המגניבה של וונדרוומן מזכירה לי יותר מדי את Immigrant Song של לד זפלין… וחיפוש זריז בגוגל העלה שאני לא היחידה שחושבת ככה. מעניין אם האנס זימר עשה את זה בכוונה. מה דעתכם?
בערב אחד בארץ זרה נכנסתי לחנות כלי נגינה גדולה ושוטטתי בין המחלקות אחת אחת. גיטרות אקוסטיות, כלי נשיפה, כלי קשת, קלידים, גיטרות חשמליות. בחדר של הגיטרות החשמליות יושב מוכר לבוש מדים שחורים, שיערו השחור אף הוא אסוף בקפידה, משחק בטלפון שלו. אין אף אחד אחר בסביבה. הבסים העמומים ואפופי העוצמה לכדו את תשומת ליבי והקצב לא הירפה. “מה אנחנו שומעים עכשיו?” שאלתי.