מכרה שגרה באירופה ביקשה שאשלח לה גלויות של ישראל, כי היא אוספת גלויות מכל העולם. שברתי את הראש, איפה קונים גלויות של ישראל? בסוף נזכרתי שיש קיוסקים כאלה שמוכרים מזכרות לתיירים באלנבי, ליד הים. אז בפעם הבאה שנסעתי לתל אביב התארגנתי לעצור שם. הקיוסק שנכנסתי אליו, וכל האזור למעשה, היה ריק, כי תל אביב היום היא לא בדיוק עיר, היא אתר בניה. בכל מקרה, היו שם גלויות. תמונות ישנות כאלה, כאילו צולמו לפני עשרים שנה בערך. אבל זה לא שינה לי כל כך. בחרתי לי אחת של קו החוף ואחת של הכותל ועוד כזו וכזו וניגשתי לקופה לשלם. ״עשרה שקלים״, ביקשה המוכרת, ואז הוסיפה, ״את רוצה גם בולים?״
״בולים?…״ התפלאתי. מי עוד מוכר בולים היום חוץ מהדואר?…
״כן, את צריכה לאירופה או לארצות הברית?״…
הסקרנות גברה עלי, ולמרות שלא היה שום צורך, ביקשתי מהמוכרת לראות.

כשהייתי ילדה קטנה אספתי בולים. אהבתי את הציורים הצבעוניים של חיות ופרחים וספורטאים, ואהבתי גם בולים של חקר החלל. שלחתי מכתבים לחברים וגם קיבלתי. אני אוהבת את ההרגשה הזו, של למצוא מכתב או גלויה בתיבה (ארנונה זה לא נחשב!). חלק מהבולים קיבלתי מבני משפחה וחברים שלא היו צריכים יותר, וחלק לקחתי מעטפות של מכתבים והנחתי בקערה עם מים חמים עד שהדבק היה נמס והבול היה מתנתק. גם היום, מדי פעם יוצא לי לשלוח גלויה או מכתב, לחברים ומכרים שגרים בחו"ל. אבל כשאני מגיעה לסניף הדואר כדי לשלוח, הבולים שמציעים לי לא מוצאים חן בעיני. מחווה לחלקאים? ציור של טרקטור. חגיגות 100 שנה לעיר? תמונה של בניין. מועדי ישראל? טקס יום השואה. הכל מדכא או חסר דמיון. אז בשנים האחרונות למדתי להנמיך ציפיות. והנה, בלי שציפיתי לזה, נקרתה בדרכי הזדמנות לקנות בולים במקום אחר.

המוכרת הוציאה שתי ערימות קטנות כרוכות בגומיה והניחה על הדלפק. בראש ערימה אחת זיהיתי בול עם תמונה של חוסיין, מלך ירדן. בראש הערימה השניה, תמונה של אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון. הרמתי גבה. הבול של המלך חוסיין, ניחשתי, אולי הופק לכבוד הסכם השלום עם ירדן. כלומר באמצע שנות התשעים. אילן רמון ז"ל המריא לחלל על סיפון מעבורת הקולומביה, ונספה עם כל חברי הצוות במסע חזרה. זה קרה בתחילת שנות האלפיים. אם כן, שני הבולים האלה, כך שיערתי, הונפקו לפני עשרים שנה לפחות.
״מזמן לא מכרתם כאן בולים, הא?״ חייכתי. היא משכה בכתפיים. תהיתי האם הבולים האלה יושבים במגירה עשרים שנה, ואף אחד לא קונה, או שבעל הקיוסק פשוט הוציא את האוסף שלו למכירה. אני לא יודעת אם היא ידעה את התשובה, אבל בשלב זה לא שינה לי כל כך. הרגשתי שגיליתי אוצר קטן. עיינתי בערימה ובחרתי לי כמה בולים שמצאו חן בעיני, בשביל הכיף.

בצירוף מקרים, ממש לא מזמן לקחתי את אלבום הבולים שאספתי בילדות מהחדר שלי בבית ההורים, ועוד שקית עם כמה בולים בתפזורת, והם מחכים פה בקופסה עד שיהיה לי קצת זמן לעיין בהם ולסדר קצת. מן הסתם בתור ילדה קטנה לא הייתי עסוקה בשאלה של ערך, וגם היום ברור לי שלאוסף הזה אין ערך. זה רק אוסף חמוד של ציורים של חיות, ופרחים, וספורט, וחקר החלל. אבל אני אוהבת אותו. אז כשהגעתי הבייתה פתחתי את הקופסה והנחתי בשמחה באלבום את הבולים ה"חדשים" 🙂