המוסיקאי צ'ארלי פות' (Charlie Puth) פירסם סרטון באינסטגרם שבו הוא מנסה לנתח קטע מוסיקלי קצר שנעשה פופולרי בטיקטוק, ולהבין למה כל כך הרבה אנשים אוהבים את הקטע הזה. אני חושבת שהניתוח שלו פיספס בגדול!
ההסבר של צ'ארלי: זה סגנון מוסיקלי שהיה אופייני לשנות ה90', ואתם הייתם ילדים בשנות ה 90' (פחחחחח), לכן זה מעורר בכם תחושה נוסטלגית (כן, כן, אני מבינה שקהל הצופים שלו מורכב בעיקר מזומרים, שנולדו בסוף שנות ה 90', ולא מבני גילי).
כדי להוכיח את טענתו, צ'ארלי מדגים על הפסנתר שלושה קטעים דומים: נעימה מתוך "בת הים הקטנה" (1989), נעימה מתוך "פוקהונטס" (1995), ונעימה מתוך "אלאדין" (1992).
"מה משותף לכל השירים האלה?" מסכם המוסיקאי: "כולם שירים משנות ה 90'!!"
ובכן, צ'ארלי טועה.
מה שמשותף לשלוש היצירות האלה שהוא הביא כדוגמה הוא לא ש"הן משנות ה 90'", אלא שאת כולן הלחין אלן מנקין, המלחין הגאון של כמה מסרטי דיסני המפורסמים ביותר.
אני בטוחה, דרך אגב, שהזמר הצעיר יודע את זה. וגם אנשים אחרים כתבו לו את זה בתגובות. אז זה כנראה סתם עניין של עריכת הוידאו. אבל ממרומי גילי מותר לי לרטון על הצעירים של היום, לא?
לגבי שנות ה90', בכללי אני חושבת שהוא לא טועה. בקטע שהוא הביא אני דווקא מרגישה שהסינתיסייזר יותר משמעותי מהפסנתר, ואני חושבת שזה היה סאונד מאד נפוץ בבלדות של R&B (כמה דוגמאות: בריאן מקנייט, U.N.V…). אבל כמובן שלסרטי דיסני חלק משמעותי בעיצוב פס הקול של ילדותינו.
אלן מנקין, ונוסטלגיה
שנות ה 90' נחשבות תקופת הרנסנס של דיסני. אחרי שנים רבות של דישדוש, הם פרצו בענק עם רצף של להיטים על זמניים: "בת הים הקטנה", "היפה והחיה", "אלאדין", ו"מלך האריות". מנקן עבד עם כותבי המילים האוורד אשמן (שנפטר ב 1991) וטים רייס, והלחין את פס הקול לשלושה מתוך הארבעה (ב"מלך האריות" לא היו מעורב). נכון, הצלחת הסרטים האלה היא תוצאה של שילוב של המון דברים שעבדו נפלא יחד: האנימציה הכובשת, הדיבוב המוצלח (רובין וויליאמס בתור הג'יני? בום! פאט קארול בתפריד אורסולה? בום!) וגם, נו, הסיפור. אבל המוסיקה, המוסיקה זו הדרך המהירה ביותר לליבם של כל הילדודס שהלכו לקולנוע (ואני ביניהם). בזה אני מאמינה בכל ליבי. המוסיקה היא הסיבה שהם זוכרים את הסרט אחרכך. הם יוצאים מהאולם ומזמזמים לעצמם את השירים וקונים את הקלטת או הדיסק ומקשיבים לו באוטו שוב ושוב ושוב.
הבנתי את זה רק בשנים האחרונות. בתקופת הקורונה והסגרים, כשעבדנו מהבית, הטלויזיה החינוכית שידרה שוב את "החיים", מדי יום בשעות הבוקר. הייתי מדליקה את הטלויזיה ומקשיבה ברקע בזמן שעבדתי. ונדהמתי איך אני מכירה את פס הקול של הסדרה הזו בע"פ (כתבתי עליו פה בעבר).
אתם זוכרים את נעימות הפתיחה של "גברת פלפלת", נכון? "רכבת ההפתעות"? "שאלתיאל קוואק"? "הרובוטריקים"? ברור שכן. אני מוכנה להתערב, שאתם זוכרים אותן יותר משאתם זוכרים את העלילות של הפרקים.
זהו, זה מה שהיה לי להגיד. בקטע הזה צ'ארלי צודק. המוסיקה שאנחנו שומעים כילדים נספגת בנו לנצח.
באשר למנקן, לא מזמן נתקלתי בקטע וידאו חמוד, שבו הוא נפגש עם חמש מהזמרות המהממות שכיכבו בסרטי דיסני, והם שרים ומנגנים יחד, ומספרים סיפורים מאחרי הקלעים. זה נפלא.
צפייה נעימה לכם וסופ"ש נעים 🙂
כתיבת תגובה