סרט חמוד עם המון סטייל וקצב אבל מעט עלילה. זה נשמע לכם סותר, אבל זה… לא.

העלילה

“בלינג רינג” זה השם שניתן לחבורת תיכוניסטים, רובם ילדים משועממים של משפחות עשירות בקליפורניה, שפרצו לבתים של סלבריטאים וגנבו מהם תכשיטים, כסף, בגדים, מה שבא. פריס הילטון, לינדזי לוהן, אורלנדו בלום, ועוד. זה היה קל להפליא: העיתונים פרסמו מתי הסלב נעדר מביתו, הצעירים בדקו חצי דקה בגוגל מפס איפה הוא גר, ונסעו לשם. למרבה ההפתעה, רבים מהסלבים העשירים הללו לא הקפידו כלל על אבטחת ביתם העמוס כל טוב. פריס הילטון, למשל, שמרה את המפתח מתחת לשטיחון בכניסה. זה נשמע קצת מופרך, אבל נו. הסרט הזה מבוסס על סיפור אמיתי.

הקצב של העלילה

הקצב של הסרט טוב, הוא זז, מקפץ, מוסיקת רקע בום בום לאוירה, דברים קורים. ועם זאת, לא קורה בו כלום. דברים קורים, אבל אלו אותם הדברים כל הזמן. הם פורצים לבית, הם טובעים בבגדים ובנעליים ובתיקים ובתכשיטים, הם עושים פוזות לפייסבוק עם הבגדים החדשים, הם מתרשלים קצת, הם יוצאים למועדון, הם רוקדים, מסניפים, משתוללים באוטו בדרך הביתה. ואז עוד בית. ועוד בגדים, ועוד פוזות, ועוד מועדון, רוקדים, מסניפים, משתוללים. ואז עוד בית. הבנתם? אולי לא הבנתם. אז עוד בית.

הדמויות והשחקנים

מארק המופנם עובר לבית הספר ופוגש שם את רבקה הכריזמטית, החובבת אופנה כמוהו. נוצר בינהם חיבור חזק והיא מושכת אותו ברעיונותיה ההזויים להיכנס למכוניות ולבתים של אנשים אחרים. הוא מעריץ אותה ומפחד ממנה בו זמנית. מתישהו היא מחליטה לשדרג אותם והוא עוזר לה למצוא באינטרנט אתרי רכילות המדווחים על סלבריטאים שיצאו מהבית ואת כתובות המגורים שלהם. עם הזמן רבקה אוספת סביבה חבורה גדולה יותר, כולל ניקי חובבת הפרסום ורודפת האודישנים, אחותה למחצה סאם, וקלואי בעלת-הפוזה-הקשוחה-יענו, שאוהבת להתחכך בבעל המועדון המבוגר.

למרות שהתפקיד של כל דמות בחבורה מובחן יחסית, רוב הדמויות חסרות אופי. דיקטים. אין עומק. אבל בעצם, למה ציפיתי? מדובר בטיפוסים מאד מאד שטחיים. ילדים משועממים ומפונקים, אין הרבה בחיים שלהם יותר מאשר להצטלם עם תיק יקר ומשקפי שמש ולהעלות לפייסבוק ולקבל הצעות חברות ושכולם יראו עד כמה הם מאגניבים. אז יש כאן איזשהו מלכוד: הבמאית לא תיקח אותנו לשוטט בנבכי נפשם של מארק או רבקה או ניקי, פשוט מאד כי אין ממש איפה לשוטט.

כן נעשה איזה ניסיון להפוך את מארק לדמות קצת יותר סימפטית, אנושית, של בחור צעיר שמפקפק במראה שלו וביכולת שלו להשתלב, ולכן נסחף עם התעלול, כי זה מאפשר לו להיות פופולרי ואהוד. חלק מהסיפור מסופר מזוית הראייה שלו, עדות שנתן לכתבת של מגזין לאחר המעשה. זה בשביל שנרגיש הזדהות לפחות עם מישהו מהדמויות, אחרת היינו חושבים שכולם אהבלים אנוכיים והיה קשה להנות מהסרט.

רוב השחקנים אלמונים, והם בסדר גמור. זו גם החלטה טובה לבחור שחקנים אנונימיים לסרט שעוסק בסלבריטאים. היחידה המפורסמת בצוות היא אמה ווטסון (“הארי פוטר”), המוותרת על המבטא הבריטי המשגע שלה בשביל לגלם את הפקאצה האמריקאית הנבובה, ועושה זאת היטב. הנוכחות שלה מדהימה, ועוד נשמע על השחקנית הצעירה בהמשך, ללא ספק. יש פה איזה תחכום קטן, מעורר מחשבה, בליהוק שלה: שהרי היא סלבריטאית בעצמה, והנה היא משחקת את הצד השני. אמנם ווטסון בעלת תדמית “ילדה טובה” ואינטליגנטית, אינה מסובכת בשערוריות כמו לינדזי לוהן, ואינה ראוותנית וריקנית כמו פריס הילטון, אבל היא בהחלט אייקון אופנה בעצמה, ויכול להיות שגם לה יש מעריצים כאלה בדיוק.

הסטייל

סופיה קופולה, הבמאית, סיפרה שהיא רצתה לספר את הסיפור מנקודת מבטם של הצעירים. והיא מקפידה על זה עד הפרטים הכי הקטנים, ולדעתי גם עושה זאת בהצלחה: השיעמום שאחרי בית הספר, הבוז שהם רוחשים להורים ולמורים, הסלנג ואופן הדיבור (הנערות קוראות אחת לשניה ביץ’ כדרך קבע), הסיגריות המוחבאות מאחורי הגב, המועדונים, מוסיקת היפהופ, מוסיקת אינדיפופ חופרת, ההתעסקות האובססיבית בסלבים ובמה שהם לובשים, ההתעסקות האובססיבית בטלפונים ובהעלאת תמונות לפייסבוק (טוב, זה כבר תקף היום בכל הגילאים) וכן הלאה.

כל זה גם בא לידי ביטוי ויזואלית. מעבר לתלבושות הססגוניות כמובן, הלוק של הסרט מוקפד לא פחות מהלוק של הנערות. הצילום, העיצוב, ואפילו הפונטים והצבעים הזוהרים של הכתוביות.

צילום מאד נקי ואסתטי, רוב הסרט מרגיש כאילו אנחנו בעצמנו בתוך מגזין, והדמויות מחליפות בגדים ונעליים ואקססוריז כמו דוגמניות בקטלוג. השמש שוקעת לאיטה מאחוריהם ועוטפת אותן בהילה זוהרת. הו, חיי הזוהר. לפעמים היא שוברת את הרצף היפה הזה עם  עם סצינה של צילום “מלוכלך”, למשל צילום במצלמת אינטרנט, ככה בשביל שנרגיש בעניינים. לפעמים היא שוברת את הקצב של הסרט בשביל איזו סצינת אוירה בסלואו מושן של בחורה המתיזה על צווארה בושם יוקרתי. ככה זה אצל סופיה קופולה. 

הבימוי

קופולה היא במאית שאני מחבבת סך הכל. אני זוכרת לטובה את “אבודים בטוקיו”, למרות שהרבה אנשים לא אהבו אותו. ל"חמש ילדות יפות" קצת פחות התחברתי. היא אוהבת ליצור סרטים איטיים, שהדגש בהם הוא יותר על אוירה ופחות על עלילה. פואנטה או פאנץ’ או סיום בומבסטי לא כ"כ חשובים. היא מקפידה מאד על הסגנון הויזואלי של סרטיה, והיא מקפידה לשלב מוסיקה שתתאים. “בלינג רינג” הרבה יותר קצבי ביחס לסרטיה הקודמים, ועדיין, צריך להיות במצב הרוח המתאים בשבילו.

וגם, הייתה חסרה לי קצת אמירה אישית מצידה. רוב הסרט קופולה, שגם כתבה וגם ביימה את הסרט, פשוט מספרת את הסיפור. היא לא משאירה הרבה מקום כדי שנבין מה דעתה על הסיפור. רוב הזמן אנחנו פשוט מסתכלים על הכל מהצד, חלקנו אולי מצקצקים בלשוננו “הנוער של היום”, וחלקנו חשים בוז קל למראה העושר המוגזם של העשירים המוגזמים, שאפילו לא שמים לב שגנבו מהם.

לפעמים מבליחה לה איזו סצינה שמבהירה עד כמה המצב הזה הוא נלעג, למשל סצינה שבה קלואי, בחורה לבנה ועשירה, נוהגת בדרך לים וצועקת בקולי קולות מילים של שיר ראפ על ניגרס וסמים ויריות בשכונה. רק לקראת הסוף, קופולה משלבת את האמירה האישית שלה: היא דוחפת את הדמויות עד לשיא הגיחוך – פושעות קטנות שבעזרת עיתוני הבידור הופכות לכוכבות בעצמן – ואנחנו מבינים עד כמה המצב הזה נלעג, על כל צדדיו.

סיכום

7 בסולם תֹם.

שווה צפייה, רצוי קלילה. מתאים לחובבי קולנוע מסוגנן.