אתמול ראיתי את המחזמר “Company”.

קומפני (1970 במקור, אני צפיתי בהפקה מ2011) זה מחזמר קומי של סטיבן זונדהיים. אין לו עלילה סדורה, אלא הוא אוסף של סצינות שעוסק בזוגיות ובנישואין, במרכזן בובי, רווק הולל בן 35, וחמישה זוגות חברים. הוא מתבונן בחיי הנישואין של חבריו, לטוב ולרע, ומתלבט האם הוא רוצה בזה גם. זה מעין ‘מחזמר למבוגרים’, בני 35-40 ככה, כמו בובי וחבריו. אם לומר את האמת, אני בת 31 והרגשתי צעירה בשביל לצפות בו. אבל סך הכל, מחזמר חמוד ומצחיק, שווה צפייה.

אבל לא זה הנושא. לפה הגענו כדי לדבר על מוסיקה. ומבחינה מוסיקלית, “קומפני” הוא חלש, לדעתי. כן, הוא מפורסם, כן, הוא זכה בפרסים, אבל רוב השירים שלו לא תפסו אותי, וכמעט אף אחד מהם לא נשאר לי בזיכרון בסוף הצפייה. התמה המרכזית שלו (“בובי בייבי”) אפילו קצת מעצבנת. זה קצת הפתיע אותי, אני אוהבת מחזות זמר סך הכל, זכיתי כמה פעמים לראות כאלה מחזות מפורסמים על הבמה, ואני צופה במיוזיקלס בשמחה גם בקולנוע או בטלוויזיה. “שיקאגו”, “יוסף וכתונת הפסים המשגעת”, “Wicked, מכולם נהניתי מאד ” וזימזמתי בשמחה את השירים שלהם יומיים אחר כך. פה זה לא קרה.

נחזור קצת אחורה. סטיבן זונדהיים, מלחין ותמלילן מפורסם ויוצר מאד פורה, היה פעיל במיוחד מאד בסוף שנות ה 50 ובשנות ה60 ובשנות ה70. הוא חתום על כמה ממחזות הזמר הגדולים בהיסטוריה, חיבר את מילות השירים ל"ג'יפסי" ול"סיפור הפרברים", חיבר את המילים והלחין את המוסיקה למחזות מפורסמים כמו “סוויני טוד” ו"קומפני" המוזכר לעיל, ועוד. יתכן ובשנים האחרונות נתקלתם בשמו, ואני יכולה לנחש שאולי זה בגלל שכמה אנשי טלוויזיה בולטים הם מעריצים גדולים שלו: מארק צ'רי – היוצר והתסריטאי הראשי של “עקרות בית נואשות” – נותן לכל פרק ופרק שם שהוא בעצם שיר של זונדהיים. ריאן מרפי – היוצר והכותב והמפיק של הסדרה המוסיקלית GLEE – מקפיד לשלב את שיריו של של זונדהיים בסדרה. ג'וס ווידון, יוצר “באפי ציידת הערפדים”, גם הוא מעריץ גדול. הוא חיבר יחד עם אחיו את המילים והמוסיקה לפרק המחזמר של באפי, ולסדרת האינטרנט המוסיקלית “דוקטור הוריבל”, ולדעתי זה ניכר שהוא מושפע מאד מהסגנון של המלחין.

אז נתתי צ'אנס, הקשבתי להמלצות המהללים, האזנתי, וזהו כנראה; הגעתי למסקנה שלמוסיקה שלו אני לא מתחברת. זו ההרגשה שלי אחרי שצפיתי ב"קומפני", וזו גם הייתה ההרגשה שלי אחרי שצפיתי ב"סוויני טוד", ואחרי שהאזנתי או צפיתי בשלל שירים שלו בביצועים שונים פה ושם. זו תמיד אותה ההרגשה בסוף: חסר לי משהו. אני מסיימת את ההאזנה בתחושת החמצה. פיספוס. כאילו המוסיקה לא הגיעה לשיא, כאילו היא לא טובה כפי שהיא הייתה יכולה להיות. כמו שיחה שעצרו אותה באמצע. מבחינה סגנונית יש לו כמה שטיקים קבועים: לחנים ששוברים כיוון פתאום, שירים שמערבבים בין שני קולות לא קשורים (כמו שני מונולוגים במקביל), שירים שהם ערבוב של שני שירים שונים ולא קשורים בית מכאן ובית משם, שירים עמוסים שרצים על מיליון מילים בדקה כי זה מצחיק – לא אוהבת אף אחד מאלו. גם השירים שאני כבר כן מתחברת אליהם לא מצליחים להגיע לשיא לטעמי, אלא פשוט “צפים” להם עד הסוף, האקראי למדי.

 מה שמוביל אותי לשיר הזה ששמתי פה, Being Alive, שהוא שיר יפה, עם עיבוד מעניין, ותפס אותי כבר בשמיעה ראשונה. ולמרות זאת אינו שלם בעיני. במהלך השיר הזה בובי מפקפק ביתרונות של זוגיות ארוכת טווח ומחייבת, אבל בהדרגה הוא מתחיל לראות את הקסם שבזה, וכמה לאהבה. באופן הולם לתהליך שעובר על בובי – לשיר יש מבנה רפטטיבי שהולך ומתגבר כמו מעין עליה במדרגות. הוא נבנה ונבנה במעין Build Up מטורף עד לשיא – אבל – השיא לא מגיע. אין איזה קליק של אסימון נופל, אין פאנץ’, מבחינה מוסיקלית – הסוף נשאר פתוח. הוא מגביר את העוצמה, כן, אבל זה לא נחשב, זה לא מספיק. גם מבחינת המילים, אין איזשהו סיכום, הן די חוזרות על עצמן (חלקן יפות מאד, חלקן מטופשות להפליא). וכך – למרות שהלחן הבסיסי יפה מאד – השיר הזה לא מגשים את עצמו. 

נסו ותגידו לי מה דעתכם. בחרתי לכם את הביצוע של ניל פטריק האריס, אבל יש עוד הרבה ביצועים יפים בטיוב. יש גם הרבה ביצועים גרועים וקיטשיים. אוסיף המלצה גם על הביצוע של כריס קולפר, המגלם את קורט ב GLEE.