בכל סיכומי סוף שנת 2012 שראיתי עד כה, מופיע האלבום הראשון של מייקל קיוואנוקה. ואכן, שווה להאזין לו. קל להתחבר לאלבום הבכורה שלו, הוא מאד נעים וקליט.

הסגנון המוסיקלי שלו, הלחנים והעיבודים, כמו גם הסטייל והתסרוקת, כולו סול של שנות ה70. הוא לא מחדש דבר, הוא פשוט מחזיר את העבר. זה מאד נחמד, ומאזיניו בהחלט נהנים להתרפק על העבר.

אבל יותר מזה: הוא מושפע להפליא מביל ווית'רס. הדימיון כל כך בולט, גם בסגנון המוסיקלי (סול מחוספס מלווה בגיטרה אקוסטית), וגם במראה (אפרו קטן ומוקפד). למעשה, אני די מתפלאת שאף בלוג מוסיקה מהולל שסיכם את השנה לא התייחס לזה.

את ביל ווית'רס כולכם מכירים, גם אם לא שמעתם את השם. הרבה מהשירים שכתב מוכרים בזכות ביצועים אחרים, לאו דווקא אלו שלו. אבל אתם מכירים, בטוח. למשל Ain’t No Sunshine When She’s Gone, Lovely Day, Lean on Me, ועוד.

הנה שיר קצת פחות מוכר שלו, אבל שאני מאד אוהבת (והוא גם יעזור להמחיש קצת את הדימיון בין השניים):

בקיצור, אני ממליצה להתחיל מהמקור: שבו לכם בנחת והאזינו לאוסף של ביל ווית'רס. מייקל קיוואנוקה החמוד והכובש בהחלט בחר לו גורם השפעה מוצלח.