והוא סרט טוב ומעניין, וערוך בצורה מקורית. ופס הקול שלו נפלא.

זהו הסרט השני שיוצא על סטיב ג’ובס בשנתיים האחרונות. הראשון, “ג’ובס” מ2013, היה ביוגרפיה ארוכה (סיפור חייו עפ”נ כעשרים שנה) בכיכובם של אשטון קוצ’ר וג’וש ג’אד (בתפקיד ידידו ושותפו סטיב ווזניאק). הסרט הזה קיבל ביקורות פושרות עד גרועות בכל מקום. אני מודה שלא טרחתי לצפות בו, לא רק בגלל הביקורות, אלא גם מכיוון שלא קוצ’ר ולא ג’אד נתנו לי אי פעם סיבה לחשוב שהם שחקנים טובים. וסרט ביוגרפיה כמעט תמיד נופל וקם על משחק.

לאור התחרות הברורה, הסרט השני, “סטיב ג’ובס” שמו, בחר גישה קצת שונה לסיפור הביוגרפיה. הוא בנוי משלוש מערכות: בכל אחת אנחנו פוגשים את הגיבור וסובביו ברגעים הלחוצים והעמוסים שלפני השקה חשובה של אחד ממוצריו. זו נקודת מוצא לא שגרתית לביוגרפיה, מה שהופך אותה למאד מסקרנת. בנוסף, הצוות שעבד על הסרט הזה הרבה יותר מרשים: את התסריט כתב ארון סורקין חד הלשון, על הבימוי אחראי דני בוייל חד התמונה, ובתפקיד הראשי מייקל פאסבנדר, שכבר צבר קרדיט על כמה הופעות מצוינות. בקיצור, היה למה לצפות, גם מבלי שראיתי את הטריילר.

המשחק, התסריט, הבימוי

לשמחתי הסרט עלה על הציפיות שלי. בראש ובראשונה פאסבנדר (”פרנק”, “בושה”): ידעתי שהוא שחקן טוב, אבל כאן הוא פשוט התעלה על עצמו. ההופעה שלו שואבת ומהפנטת, ואי אפשר להתכחש לנוכחותו על המסך. לדעתי מגיע לו אוסקר. לצידו קייט ווינסלט הנפלאה כהרגלה, וסת’ רוגן המשעמם כהרגלו. אבל פאסבנדר הוא זה שנושא על כתפיו את כל משקל הסרט הזה, והוא עושה עבודה נהדרת. גם סורקין (“הבית הלבן”) הפתיע אותי לטובה. הוא אלוף בלכתוב דיאלוגים מהירים ומושחזים, אבל ביצירות קודמות שלו קרה לא אחת שהוא עבר את גבול הטעם הטוב, ונעשה קשה לעקוב אחר סחרחרת המילים המייגעת שפולטות הדמויות במהירות בלתי הגיונית. הפעם הוא שמר על קצב אחיד, ועל איזון טוב בין הדמויות, וזה היה מעניין ומותח במידה הנכונה. בנוסף, הוא ייצר עבורנו גם כמה משפטים מבריקים שנוכל לחשוב עליהם אחרי הצפייה. הסרט הזה מבסס אותו כאחד הכותבים הטובים בימינו. באשר ל-בוייל (”127 שעות”, “נער החידות ממומביי”, ועוד), אני קצת אמביוולנטית, יש לו סרטים שאני אוהבת ויש כאלה שלא. הסגנון שלו ייחודי בדרך כלל, בעיקר בפן הויזואלי, אבל דווקא בסרט הזה אני לא בטוחה שהוא איפשר לו לבוא לידי ביטוי במלואו. כך או כך, כהרגלו הוא הצטיין ביצירת אוירה ובבחירת זויות צילום, והוא ארז את הכל עבורנו לחווית צפייה מהנה במיוחד.

אוסיף עוד מילה טובה על פס הקול, שהיה מצוין. הלחין אותו דניאל פמברטון. הוא ראוי לפוסט בפני עצמו, אז לא ארחיב כאן.

העלילה

הסרט כאמור אינו סוקר את כל חייו של הגיבור, אלא פוגש אותו מפגש חטוף בשלוש תחנות בחייו. זה נשמע פשטני קמעה, אבל הסיפור מתנהל בצורה חכמה מאד, והוא מצליח לבנות לנו תמונה רחבה יותר על חייו של האיש סביב שלוש הנקודות האלה בלבד. לקראת כל השקה הלחץ בשיאו: הגיבור נמצא בתנועה כמעט כל הזמן (סגנונו המובחן של סורקין), דמויות משנה נכנסות ויוצאות, יש הרבה דברים לדבר עליהם והרבה דברים לעשות. האינטראקציות האלה (והדיאלוגים המבריקים והמשחק המצוין) הן כל מה שאנחנו, הצופים, צריכים כדי ללמוד על התרחשויות כאלו ואחרות, ועל האופי של הגיבור, ועל הבחירות שלו בחיים, ואיך הוא חושב, ואיך הוא מתנהל עם אנשים, ויוצר קשרים, ומאבד אותם.

עוד צריך לומר, שלמרות שהסרט מוגדר כביוגרפיה, היוצרים נטלו לעצמם כמה חירויות אמנותיות, ולא התחייבו להישאר נאמנים לסיפור חייו האמיתי של ג’ובס. הם ערבבו כמה דמויות ושינו כמה מונחים והקצינו כמה מפגשים. הם גם לא היו מאד קורקטים. למשל, הסרט מתעכב על מערכת היחסים של ג’ובס עם בתו הראשונה (מזוגתו בתקופת הקולג’), לה התכחש שנים רבות, אך אינו מזכיר במילה את אשתו ואת ילדיו האחרים. במהלך הצפייה חשבתי שזה תמוה, אבל בסופו של דבר התרשמתי שזו הייתה בחירה נכונה עבור הסרט הזה. הם לא חלק מהסיפור שהיוצרים ביקשו לספר, וזה בסדר.

אני מניחה שחובבי אפל וקוראי הביוגרפיה יזהו עוד לא מעט הבדלים בין המציאות לבין הסרט, אבל גם זה בסדר, לדעתי. בסופו של דבר זה פחות חשוב, כי הסרט הזה עומד בפני עצמו, הוא יצירה בפני עצמה, והוא עשוי היטב

לסיכום

8 בסולם תם. מומלץ.

זהו ללא ספק סרט שארצה לראות שוב, ושלמדתי ממנו כמה דברים חדשים על קולנוע.