איזה ימים גשומים עוברים עלינו! מאז אתמול אני מאזינה בריפיט לאותו אלבום: ארתור רובינשטיין מבצע את הפרלודים של שופן. בסוף התקליט מתחבאות כמה יצירות נוספות, ביניהן הבולרו, ה-ברסוז (שכבר פירסמתי פה), וה-ברקרולה. 

ברקרולה היא שיר של גונדולרים, בדרך כלל בסגנון רומנטי, ובמקצב של שש שמיניות. במאה ה17 וה18 הרבה מלחינים מפורסמים הלחינו ברקרולות. הברקרולה של שופן נשארה מפורסמת מאד, עד ימינו. מפורסמת ממנה היא אולי רק הברקרולה היפה של אופנבך, מתוך “סיפורי הופמן” (שגם אותה אפרסם פה מתישהו, מבטיחה!). 

האוירה הזו, של גונדולר חותר לו בתעלות ונציה ומפזם לו שיר יפה, התאימה לי מאד שעה שקיפצתי בשלוליות שהציפו את מה שהיה פעם רחוב קטן בתל אביב, מחפשת פינה יבשה לדרוך בה. ספוגת מים למרות שהייתה לי מטריה, מביטה בצער בחתול מגודל ספוג מים שלא  הייתה לו מטריה. (אמרתי, בוא איתנו, יבש אצלנו, אבל הוא ברח). במיוחד אני אוהבת את השליש האחרון של היצירה, כשהקצב מתחיל להתגבר לקראת השיא, ורובינשטיין – שאצבעותיו בדרך כלל מרחפות מעל הקלידים בקלילות – חובט בהם בסערת רגשות. האם זה כעס או אושר? מעניין מה עבר על שופן שעה שהלחין זאת. לרובינשטיין יש גם ביצועים עדינים יותר, אבל זה האהוב עלי. ההקלטה היא מ1946, בדיוק מאה שנים לאחר ששופן חיבר את היצירה. מרגש ממש. חורף חמים ונעים שיהיה לכם.