גיליתי את הסונטינה המקסימה הזו של מוציו קלמנטי (1752-1832)

Sonatina in D Major, Op. 36 No. 6: I. Allegro con spirito

הוא מלחין שלא הכרתי, למרות שהיה כנראה מאד מפורסם בימי חייו, והשפיע על מוצארט ואולי במידת מה על בטהובן. תמיד מעניין לגלות את הדברים האלה. 

איזה ימים גשומים עוברים עלינו! מאז אתמול אני מאזינה בריפיט לאותו אלבום: ארתור רובינשטיין מבצע את הפרלודים של שופן. בסוף התקליט מתחבאות כמה יצירות נוספות, ביניהן הבולרו, ה-ברסוז (שכבר פירסמתי פה), וה-ברקרולה. 

ברקרולה היא שיר של גונדולרים, בדרך כלל בסגנון רומנטי, ובמקצב של שש שמיניות. במאה ה17 וה18 הרבה מלחינים מפורסמים הלחינו ברקרולות. הברקרולה של שופן נשארה מפורסמת מאד, עד ימינו. מפורסמת ממנה היא אולי רק הברקרולה היפה של אופנבך, מתוך “סיפורי הופמן” (שגם אותה אפרסם פה מתישהו, מבטיחה!). 

האוירה הזו, של גונדולר חותר לו בתעלות ונציה ומפזם לו שיר יפה, התאימה לי מאד שעה שקיפצתי בשלוליות שהציפו את מה שהיה פעם רחוב קטן בתל אביב, מחפשת פינה יבשה לדרוך בה. ספוגת מים למרות שהייתה לי מטריה, מביטה בצער בחתול מגודל ספוג מים שלא  הייתה לו מטריה. (אמרתי, בוא איתנו, יבש אצלנו, אבל הוא ברח). במיוחד אני אוהבת את השליש האחרון של היצירה, כשהקצב מתחיל להתגבר לקראת השיא, ורובינשטיין – שאצבעותיו בדרך כלל מרחפות מעל הקלידים בקלילות – חובט בהם בסערת רגשות. האם זה כעס או אושר? מעניין מה עבר על שופן שעה שהלחין זאת. לרובינשטיין יש גם ביצועים עדינים יותר, אבל זה האהוב עלי. ההקלטה היא מ1946, בדיוק מאה שנים לאחר ששופן חיבר את היצירה. מרגש ממש. חורף חמים ונעים שיהיה לכם. 

לילה אחד התעוררתי מחלום מאד ברור, כשקטע קצר מתנגן לי בראש שוב ושוב. רצף של ארבע שניות בערך, מתוך יצירה קלאסית מוכרת.
אבל הקטע לא היה חלק מהתמה המרכזית, ולכן לא הצלחתי להתמקד ולהיזכר באיזו יצירה מדובר. אז חיכיתי בסבלנות, ידעתי שזה יבוא. לא הקשבתי למוסיקה אחרת כי לא רציתי להתבלבל. ובאמת באותו הערב, ברגע אחד, בבת אחת, הזיכרון התבהר: היצירה הייתה ״לילה על הר קירח״ של מוסורגסקי. 

כילדה, היצירה הזו תמיד הפחידה אותי. במידה לא מבוטלת בגלל ״פנטזיה״ של דיסני. קטע האנימציה הזה, של יצורי האופל הנאספים, המכשפות והשדים והרוחות זוחלים החוצה מחוריהם או מרחפים להם משמי הלילה כדי להיפגש על ההר ולסור למרותו של מפקדם האימתני. אוי ואבוי. עד היום אני מפחדת לצפות בזה, בחיי.

אבל איזו מוסיקה מדהימה. מטרידה ומהממת. 

השבוע קניתי את פסקול הסרט על דיסק. ההקלטה אינה טובה, למרבה הצער. ההקלטות המקוריות (שהיו אז שיא הטכנולוגיה) אבדו, ומדובר בשחזור מערוץ מונו חלוש. למרות שעשו Remastering ולמרות כל השכלולים הטכנולוגיים, איכות האודיו נמוכה. וכי אפשר לבוא בטענות? מדובר בפסקול הסרט מ1940! עברו 75 שנה, לא פחות. יש בזה משהו רומנטי, מקסים. מוסיקה טובה מהולה בנוסטלגיה. כיף להאזין וכיף להיזכר. 

ראיתי טריילר לסרט כלשהו, וברקע של הטריילר התנגן קטע פסנתר קטן ועדין שלא הכרתי ומצא חן בעיני מיד. הניחוש שלי היה שזה אטיוד או פרלוד כלשהו, של אחד מהרומנטים, אבל זה לא הספיק לי כדי לאתר באיזו יצירה מדובר. באופן לא מפתיע שאזאם וסאונדהאונד כשלו בזיהוי… לכן פניתי למורה האלופה שלי לפסנתר והיא כמובן זיהתה אותו צ׳יק צ׳ק וגם אישרה לי שהניחוש שלי לא היה רחוק כל כך מהמציאות: קוראים לו ״אטיוד קטן״ והוא חלק מאסופה שנקראת ״האלבום לצעירים״ והלחין אותו לא אחר מאשר שומן שאני כל כך אוהבת…

בעיני, הנוקטורן השלישי של גבריאל פורה הוא יצירה כל כך מוזרה ושוברת את החוקים. בפעם הראשונה ששמעתי אותה הייתי בטוחה שאני יודעת לאן הצלילים ילכו ולאן המלודיה תתקדם, אבל טעיתי כל כך, והצלילים הלכו למקומות אחרים. ועדיין, נותרתי מהופנטת לגמרי. הקשבתי לו היום עשר פעמים לפחות. אני לא מכירה מספיק את המלחין הזה וצריכה להאזין לעוד יצירות שלו…