השבוע קניתי את “שירים ליואל” של רונה קינן. זה אלבום קונספט שעוסק בחייו של איש מדור תש”ח בשם יואל, דמות דמיונית שבמידה רבה מסמלת את אביה של רונה, עמוס קינן (שהיה חולה באלצהיימר בעת כתיבת האלבום, ונפטר חודשיים לאחר צאתו). אלבום אישי מאד, ודי עצוב. 

השיר שהכי אהבתי ונגע לליבי מגיע לקראת סוף האלבום, ושמו “איש לא גבוה (יואל כבר לא מה שהיה)”. לאחר פתיחה נוגה הוא מקבל פתאום קצב של ואלס מלבב, מה שעומד בניגוד מסוים לנושא הכאוב של השיר: “אין דבר חשוב יותר, חשוב פחות, הגוף הזה קמל בסוף… כן, בסוף”. רק אחרי כמה שמיעות, הבנתי איך הניגודיות הזו מתיישבת: הואלס הוא כמו מעגל, מחזור החיים, מתקדם לו צעד אחרי צעד, אחת שתיים שלוש. והשיר הזה, הוא לא מנסה להיות עצוב, או שמח; הוא סך הכל מבקש להראות לנו את הדברים כמו שהם. ההגשה של קינן מעבירה לנו את הסיפור היטב, ומשתלבת באופן מושלם במנגינה שמגיעה לשיאה בקטע אינסטרומנטלי שובה לב.