תודה לע’ שהכיר לי את האלבום הזה. מזמן לא שמעתי רוק פרוגרסיבי. אני לא כ"כ אוהבת האמת, רק יצירות מאד מאד מלודיות, כמו האלבומים הראשונים של ג'נסיס וכאלה (פינק פלויד, למשל, אני מאד לא אוהבת).
הקטע הזה ארוך ומורכב משלוש מערכות. הוא הכי מצא חן בעיני מכל האלבום.
בשנת 2012 פרנק אושן כוכב עולה התארח בסאטרדיי נייט לייב וביצע שניים משיריו. כאן בביצוע שמפשט את השיר המורכב והחתרני שלו, Pyramids . אני חייבת להודות שאני דווקא מעדיפה את הביצוע הפשטני יותר ולא את היצירה הארוכה (10 דקות) והעמוסה אפקטים שבאלבום.
בהתחלה הופתעתי קצת, כיוון שלא הציגו אותו ולא סיפרו שהוא שם, אבל ברקע עומד הזמר והגיטריסט ג'ון מאייר. בתקופה של ההופעה הזו מאייר החלים מניתוח במיתרי הקול ולא יכול היה לשיר בעצמו, כך שהוא הצטרף לשיר הזה כנגן בלבד. התוצאה היא סולו גיטרה מעולה. פעם פעם, בתחילת דרכו, חיבבתי מאד את ג'ון מאייר. היום כבר לא, לדעתי השירים שלו מעפנים ומשעממים (לא שמישהו מקשיב לי… יש לו די והותר מעריצים). חיפשתי קצת וגיליתי שאושן ומאייר שיתפו פעולה כבר כמה פעמים, ועל הנייר זה נשמע זיווג מוזר. אבל הנה, זה עובד: יש ביניהם כימיה, ואושן המוכשר מצליח להדביק ביחד היפהופ ונאו-סול עם אפקטים אלקטרוניים ועם בלוז מחשמל. סחטיין. נמשיך לעקוב.
מי שרוצה לשמוע גם את השיר השני מההופעה – הנה פרנק מדגים את הפלסטו המטורף שלו:
Frank Ocean – Thinkin Bout You (Live on SNL)
ועוד אחד של סקוט בראדלי וחבורתו. איזה מהפך, משיר פופ מטומטם לקטע סווינג מקפיץ ומהנה.
סופיה ריביירו מפורטוגל שרה בעיקר קאברים, בכל מיני ז'אנרים שהיא אוהבת, כמו פופ וג'אז ובוסה נובה ופאדו פורטוגלי ומוסיקה ברזילאית ומאד מאד נעים להאזין לה ברקע.
יצא קצת מצחיק כי השבוע גיליתי במקרה שלמוסיקה ברזילאית בת זממנו (זו שמערבבת כל מיני מקצבים ברזילאים ודרום אמריקאים) יש שם כולל לז'אנר, ועד היום לא הכרתי את השם הזה. הוא נקרא
Música popular brasileira , או בקיצור – MPB.
נחזור לסופיה ריביירו. השיר הראשון שבחרתי הוא בלדה עתיקה ועצבובית, במקור של וירג'יליו אקספוזיטו, זמר ופסנתרן טנגו ארגנטינאי:
Vete De Mi (Virgilio & Homero Exposito) – Sofia Ribeiro & Juan Andrés Ospina
השיר השני הוא קאבר כיפי לדז'באן:
Fato Consumado (Djavan) – Sofia Ribeiro & Bartolomeo Barenghi
ועוד קאבר נהדר לדז'באן, הרבה יותר קצבי הפעם
Maria das Mercedes (Djavan) – Sofia Ribeiro
והנה קאבר אקפלה למלכת הפאדו עמליה רודריגז:
Havemos de ir a Viana (Amália Rodrigues) – Sofia Ribeiro & Juan Andrés Ospina
ואחרון חביב קאבר עדין לז'ילברטו ז'יל:
Drão (Gilberto Gil) – Sofia Ribeiro & Bartolomeo Barenghi
ותודה לא’ ששלחה לי!
קאבר נהדר לבריטני ספירס.
מתוך ערוץ הוידאו הפופולרי של סקוט בראדלי.
הקיץ ציינו עשרים שנה לצאת אלבומו הראשון של אליוט סמית’, Roman Candle. סמית’, זמר הפולק רוק הדכאוני, מוכר מאד בזכות השירים שתרם לפסקול הסרט “סיפורו של וויל האנטינג” בסוף שנות התשעים. הכתיבה שלו מאד אישית ונוגעת, ורבים גילו את המוסיקה שלו והתאהבו בה. אבל סמית’ סבל מדכאונות והתמכרויות, וזמן לא רב לאחר מכן, בשנת 2003, שם קץ לחייו (באופן אלים ביותר).
המשך…תודה לי’ שהזכירה לי את השיר הממכר הזה…
יאללה, נגמרו החגים, צריך לחזור לעבודה במלוא הקצב!
לבושתי גיליתי רק עכשיו שהשחקנית המצחיקה לייני קאזאן (“החתונה היוונית שלי” ועוד) היא בעצם זמרת. ועוד זמרת ממש טובה, עם קול גדול, ועומק, והמון אופי.
איך גיליתי? נתקלתי בפרק של הסדרה “נני” משנות ה90, לייני התארחה שם בתפקיד הדודה פרידה, וביצעה שיר שאני מאד אוהבת – I Remember You. כל הדודות היו על סף דמעות, ואני נותרתי בפה פעור.
כמובן שיצאתי מיד למסע יוטיוב למצוא עוד הקלטות שלה, ומצאתי כמה ביצועים יפים מאד לשירים קלאסיים, אם כי אין הרבה לצערי. בשבילכם בחרתי את הפנינה הזו: לייני מתארחת בתכנית הטלויזיה של דין מרטין (אמצע שנות ה60) ושניהם מצחיקים אחד את השני וממזמזים אחד את השני עד כדי כך שהם לא מצליחים לזכור את המילים של השיר… חמוד!
השבוע צפיתי בעונה הראשונה של סדרת המתח הבריטית ברודצ׳רץ׳. סדרה לא רעה. אחרי שליש עונה בערך רשמתי על פתק את הניחוש שלי של מי הוא הרוצח. בסוף הסדרה הראיתי לאבא את הפתק והוא צחק.
אם מצליחים לנחש מי הרוצח, זה יותר כיף או פחות כיף?…
בכל מקרה, בכתוביות הסיום מופיע השיר הזה, של הזמר האיסלנדי אולפור ארנלדס. אגב איסלנדים, הוא באמת קצת מזכיר בעיבוד את סיגור רוס, רק קצת יותר פופי. בכל מקרה – שיר טוב. היה נחמד להאזין לו בסוף כל פרק.
שיר שגיליתי עכשיו באמצע הלילה בסדרת טלויזיה.
זיהיתי מיד את הקול הרך של נינה פירסון, אבל אלה דווקא לא הקארדיגנס!
האלבום החדש של סיה מאכזב אותי. בשנים האחרונות היא הפכה להיות כוכבת על מצליחה שכותבת להיטים לכל הזמרים הכי מפורסמים ונעלמה קצת אל מאחורי הבמה. בינתיים אנחנו התגעגענו לקול המיוחד שלה, שהבליח פה ושם בהופעות אורח, כמו להיט המועדונים ההוא של דיוויד גואטה, שהיא בכלל הקליטה לו סקיצה ולא התכוונה שישתמשו בקול שלה.
והנה לבקשת הקהל היא התפנתה לכתוב גם לעצמה. התוצאה מאד שונה מאלבומה הקודם: הרבה יותר אלקטרונית, מעובדת, דאנסית. פחות שירי אהבה עדינים ומוזרים. פה ושם יש שירים נחמדים, כמו זה שצירפתי פה, אבל לא הייתי קונה אותם. לטעמי יצא אלבום נטול ייחוד וחוזר על עצמו. חבל.