באמצע שנות התשעים לא האזנתי להרבה מוסיקת רוק. כלומר כן, הכרתי ואהבתי לא מעט רוק פופ (קייז צ׳ויס למשל), ורוק אלטרנטיבי שהיה נפוץ באמטיוי (רדיוהד בתחילת דרכם, למשל…), אבל לא התעניינתי מיוזמתי בז׳אנר כמעט בכלל. לגראנג׳ הזועף פחות התחברתי. כך שאת ״גרייס״ רצה הגורל וזכיתי להכיר רק בתחילת שנות האלפיים, כך וכך שנים אחרי שיצא. זה הלך בערך ככה:

יש חנות דיסקים במרכז תל אביב, שתמיד אהבתי לקנות שם דיסקים במבצע שלושה במאה. זה מחיר היכרות מבחינתי, כך שהייתי מהמרת בשמחה גם על אמנים ודיסקים שלא הכרתי. בכל פעם כזו שנכנסתי לחנות, הייתי מבחינה בתמונתו של זמר בשם ג׳ף באקלי – מבטו מרוכז בנקודה דמיונית בריצפה ושיערו פרוע – כפי שניבטה אלי מעטיפת אלבומו ״גרייס״, שעמד כמעט דרך קבע במדף המבצע. עד שיום אחד נתקפתי סקרנות, כנראה מתוך הצורך הקומפולסיבי שלי להאזין לכל דיסק שאי פעם נקרה בדרכי, הרמתי לי עותק אחד וניגשתי לעמדת השמיעה.

״זה לא רע!״ אמרתי למוכר אחרי שמיעה מהירה אחת. ״מי זה הבחור הזה?״ ביקשתי שיוסיף לי קצת מידע, קצת רקע. אני תמיד מתעניינת גם בסיפור שמאחורי הצלילים.

המוכר עשה לי פרצוף. ״הוא מת״, אמר בסתמיות.

עשיתי פרצוף בחזרה. זה מה שיש לך להגיד לי? אהבל. החלטתי להתעלם מהמוכר וקניתי את הדיסק, נחושה להכיר את ג׳ף בעצמי. שנים רבות אחר כך, אני עדיין שמחה על ההחלטה הזו.

ג'ף

באקלי נולד ב1966. נגן גיטרה מוכשר וזמר מוכשר. ואיזה קול היה לו! איזו עוצמה, ואיזו צלילות, ואיזה מנעד! לא הרבה זמרי רוק מפגינים יכולת כזו. במשך תקופה ארוכה הסתובב והופיע המון באתרים קטנים עם חומרים מקוריים והמון קאברים מיוחדים מאד, וצבר ניסיון ויצר קשרים ואסף מוסיקאים סביבו, עד שהוציא את אלבומו הראשון, הוא גם אלבומו האחרון, בקיץ 1994. קצת פחות משלוש שנים לאחר מכן, בזמן שהופיע ועבד על אלבומו השני, נהרג בתאונת טביעה מצערת. סך הכל בן שלושים.

לאחר מותו, משפחתו מצאה כמות גדולה של הקלטות: הקלטות לקראת אלבום האולפן השני, הקלטות מהופעות, הקלטות משיתופי פעולה שונים. למרות שהיה רק בתחילת הקריירה, ג'ף היה יוצר פורה מאד. את הסקיצות לאלבום השני הם איגדו והוציאו כאלבום כפול. גם הרבה מההקלטות מההופעות עברו שיפורי סאונד למיניהם והפכו לאלבומים בפני עצמם. כך שאם תגשו היום לחנות דיסקים, תוכלו למצוא די הרבה דיסקים שלו.

כמובן שהכנתי לכם פלייליסט.

Selection: Jeff Buckley by Tom G on Grooveshark

עריכה (אפריל 2024): גרובשארק אהובתי לא קיימת יותר, ולכן בניתי מחדש את הפלייליסט בספוטיפיי. עברו עשר שנים מאז שכתבתי את הפוסט הזה. מי היה מאמין שכבר עברו שלושים שנה מאז "גרייס".

גרייס

בהאזנות הראשונות שלי ל״גרייס״ גיליתי אלבום מגוון מאד. שירים רועשים, כועסים, מחוספסים, לצד שירי אהבה, ושקט, ואבדן. בבסיסו זה אלבום רוק, אבל תבחינו מיד בהשפעות ברורות של רוק קלאסי ורוק כבד ובלוז ופולק ופסיכדליה. שירים מקוריים וגם קאברים. למרות המגוון הגדול אין תחושה של אי סדר, רצף השירי מעולה ואפשר להאזין לאלבום כולו ברצף.

אפילו שהיו לאלבום מאפיינים חזקים של רוק-שנות-התשעים, היה בו משהו על זמני: הכל כל כך אמיתי, וחשוף. תקשיבו לו ותרגישו מיד בנוכחות שלו. תרגישו מיד איך הזמר המוכשר הזה נותן לכם גישה ישירה אל ליבו ונפשו. כרטיסים בשורה הראשונה. הוא לא מפחד, הוא מספר לנו הכל.

• Mojo Pin הסהרורי
• Grace הקלאסי
• Last Goodbye בלדת רוק מוצלחת
• Lilac Wine קאבר נהדר לנינה סימון
• Lover, You Should Have Come Over השיר האהוב עלי פה
• Corpus Christie Carol קאבר אלוהי לשיר אנגלי עתיק
• Eternal Life הבועט
• Dream Brother סיום בסערת רגשות

בפלייליסט שמתי את רוב השירים, אבל השמטתי חלק. ג'ף התפרסם מאד עם קאבר ל “הללויה” של ליאונרד כהן, סביר להניח שגם אתם נתקלתם בו. ביצוע מעולה שהפך מאוס בעקבות השמעות יתר, לכן הרשתי לעצמי לוותר עליו ולתת לכם להאזין לדברים אחרים.

אחרי גרייס

נמשיך אל אלבום האולפן השני והבלתי אפוי: ״סקיצות מתוך ״אהובתי השיכורה״״. כאן אנחנו קצת משנים סגנון: זה אלבום אפל הרבה יותר, גם מבחינת המילים וגם מבחינת המוסיקה. לדעתי במידה מסוימת הקדים את זמנו. הוא אלבום טוב מאד בפני עצמו, אבל תמיד הוא הרגיש לי בלתי שלם. חלק מהשירים מופיעים בו פעמיים בגירסאות שונות. 

• The Sky Is a Landfill הנוקב
• Everybody Here Wants You הסקסי
• I Know We Could Be So Happy המריר
• New Year’s Prayer המהורהר
• Morning Theft האינטימי והעדין

זו תמיד הייתה סוגיה מעניינת בעיני: האם זה לגיטימי לפרסם יצירה שהאומן עצמו לא חתם עליה? בשלב שהוא עדיין התאמן והתנסה והקליט בשביל עצמו ולא בשביל הציבור? ואולי אפילו מעולם לא התכוון לפרסם? לא יודעת, קשה לי לענות על זה. אני נוטה לחשוב שעדיף שלא לפרסם, ולשמור על הפרטיות שלו. אבל מצד שני יש שם כמה שירים אדירים שאני מאד אוהבת ושמחה שזכיתי לשמוע.

ג'ף שבין השירים

לאחר מותו פורסמו הרבה הקלטות מהופעות שלו, בעיקר מסיבובי ההופעות שאחרי “גרייס” (למשל ההופעה ב"אולימפיה" בצרפת). אבל ב1993, שנה לפני “גרייס”, עוד כשג'ף הסתובב לו והופיע במועדונים ובבתי קפה, הוא הוציא דיסק אוסף של ההופעות החיות שלו במועדון “שאניי” בניו יורק. מדי שבוע הוא היה עולה להופיע, שר קצת שירים שלו, והרבה מאד קאברים. בתקופה הזו הוא הכיר הרבה מוסיקה חדשה, למד דברים חדשים ועשה ניסויים על הגיטרה, שיפר את הקול שלו, וגיבש את הזהות שלו כמוסיקאי. מכיון שג'ף היה מופיע לבדו במועדון הזה (והוא מחזיק הופעה שלמה לבדו בלי בעיה בכלל), האלבום הזה מאפשר לנו להכיר אותו ממש ממש מקרוב, את היכולת הוואקלית שלו, את המיומנות שלו כגיטריסט, וגם קצת אותו עצמו – את האישיות הכריזמטית שלו ואת הדברים שהוא אוהב – בזכות הקלטות שלו מדבר עם הקהל בין שיר לשיר.

השמועה עברה מפה לאוזן, קהל רב נהר למועדון מדי שבוע, חברות התקליטים התחילו להתעניין, והקריירה של הזמר הצעיר נסקה. לפלייליסט הוספתי מבחר קטן מתוך אוסף הקאברים המעולה הזה:

• Just Like a Woman של בוב דילן, כאן בביצוע מרגש 
• Be Your Husband – שוב נינה סימון, הפעם ג'ף מבצע בלי כלי נגינה כלל, רק עם הקול המדהים שלו וטפיחות ידיים ורקיעות ברגליים. מדהים ומהפנט.
• Yeh Jo Halka Halka Saroor Hai – ג'ף שר בפקיסטנית. כן, מה ששמעתם. זה שיר של זמר בשם נוסרט פתח עלי חאן, שג'ף מעריץ (“נוסרט הוא האלביס שלי”). נפלא ומעניין.
• Strange Fruit – שיר של בילי הולידיי, שיר קשה מאד ומדמם מאד שעשה היסטוריה (ובאופן כללי אתם צריכים להכיר את המקור אבל זה לפוסט אחר). 
• The Twelth of Never – הרומנטי של ג'וני מאתיס
• Je N'en Connais Pas La Fin – הפעם ג'ף שר קצת בצרפתית וקצת באנגלית, שיר של אידית פיאף, זמרת שהוא מאד אוהב. 

לא מספיק? יש עוד! בהופעה הזו יש גם קאברים לואן מוריסון ושיר בלוז ישן של הנרי גרובר ועוד בוב דילן ועוד נינה סימון, ובין השירים הוא מספר לנו גם על לד זפלין והדלתות ומיילס דייויס ועוד ועוד, וזה אדיר פשוט, פשוט אדיר, לראות עד כמה הוא אוהב מוסיקה.

אז זהו. הגענו לקצה הרשימה. “אני לא מכיר את הסוף”, שר ג'ף בצרפתית, ומשאיר אותנו בלי סוף לסיפור שלו.