עדיין לא החלטתי מה דעתי על השיר של הוזייר,
Hozier – Take Me To Church
יש בו כמה קטעים חזקים מאד לדעתי, אבל גם קטעים קצת בנאליים.
הוידאו המקורי של השיר הוא מאד אלים, ומעורר דיון. השבוע נתקלתי בוידאו חדש שהופק לשיר הזה, ע"י הצלם המפורסם דויד לה-שאפל, ובכיכובו של רקדן הבלט סרגיי פולונין.
פס הקול של “בירדמן” היה עמוס ביצירות קלאסיות, ששולבו במיומנות רבה לצד המוסיקה המקורית של הסרט. כשיצאתי מהקולנוע מיהרתי לימד"ב לחפש את רשימת היצירות, ומאז אני מקשיבה להן כל השבוע. אחת מהן, שאהבתי מאד, היא יצירה של רוול שלא הכרתי, למרות שהאינטרנט אומר שהיא מאד מפורסמת:
Ravel – “Pavane Pour Une Infante Défunte”
ובעברית – “פאוואן לנסיכה שהלכה לעולמה” (פאוואן – סוג של ריקוד איטי). השם הדרמטי, אגב, הולם מאד את הנעימה הנוגה. במקור הוא כתב אותה לפסנתר, ומאוחר יותר כתב גם עיבוד תזמורתי (בסרט שולב העיבוד התזמורתי, אם כי הוא לא מופיע בדיסק).
ביוטיוב מצאתי את הביצוע הזה. הכותרת משכה את תשומת ליבי: רוול, בכבודו ובעצמו, מנגן על הפסנתר. האם זה יתכן? הקלטה מ1922 נשמעת טוב כל כך? התקשיתי להאמין. אבל בתגובות הגולשים נמצא ההסבר: רוול ניגן על פסנתר מכני מיוחד שבתוכו גליל נייר גדול, ובכל נגיעה בקלידים המכונה ניקבה חור בגליל הנייר בהתאמה. זו הייתה טכנולוגיה ברמה גבוהה והמכונה ידעה גם להתחשב בעצמת המגע ובפדל. בסיום, את הגליל הזה אפשר היה להכניס לפסנתר מכני אחר, שידע “לקרוא” את הניקובים, ולהשמיע את היצירה.
במילים אחרות, אפשר לומר שרוול הקליט את עצמו על נייר. איזה סיפור נפלא זה. הביצוע מדהים, אז אני ממש מקווה שהסיפור אמיתי 🙂
כשיצא הסרט הזה, ב 2006, הוא זכה להרבה עניין ומחמאות. מחזמר אינדי קטן ודל תקציב עם אוירה אינטימית ומוסיקה טובה. אני דווקא לא התחברתי אליו כ"כ, אבל בהחלט היו בו כמה שירים שאהבתי.
המשך…בזכות ההפתעות הקצרות בסדרה “קומיוניטי” כבר ידעתי שדונלד גלובר יודע לשיר ולרקוד, אבל עד כה לא ממש יצא לי לעקוב אחרי הקריירה המוסיקלית שלו (כמוסיקאי הוא קורא לעצמו “צ'יילדיש גמבינו”). אני לא כ"כ מתעניינת בראפ, זו האמת. אבל הנה, הוא הוציא שיר חדש בסגנון סול עם קצת אלקטרוני ברקע, ויצא מגניב למדי.
Childish Gambino – Sober
אם עדיין לא ראיתם את “גלוואנט”, זו סדרה חמודה ממש. הנה שיר אהבה קטן ומקסים* שחיבבתי במיוחד.
*אולי תקלטו מהכותרת שהוא לא באמת כזה מקסים, אבל … צחקתי
Galavant – Maybe You’re Not the Worst Thing Ever
הנה שיר חמוד של הזמרת קארי אנדרווד (זוכת אמריקן איידול לפני עשור כמעט). אנדרווד היא זמרת פופ-נוצרי, ז׳אנר בפני עצמו שאנחנו פה בארץ לא כ״כ נחשפים אליו. המילים של השיר פשטניות למדי, ועוסקות בהתחזקות האמונה שהגיעה אחרי משבר גדול (עם רמיזות ברורות להטבלה, ״עקבתי אחריו לנהר… הכל נשטף״).
מה שמצא חן בעיני בשיר הזה, היה השילוב של Amazing Grace המנון נוצרי ידוע, לקראת הבית האחרון. גם ע״י המקהלה ברקע, ובסופו של דבר ע״י הזמרת. אני לא נוצריה אמנם, רחוק מזה, אבל לדעתי אפשר לקרוא את ״חסד מופלא״ גם במנותק מדת ספציפית כלשהי, פשוט מאד כשיר על אמונה ורוחניות והשלמה. וככזה הוא שיר מאד יפה בעיני.
פרנק אושן מבצע שיר של אליה. זה נהדר. לא רק כמחווה, אלא גם כביצוע בפני עצמו.
ראיתי טריילר לסרט כלשהו, וברקע של הטריילר התנגן קטע פסנתר קטן ועדין שלא הכרתי ומצא חן בעיני מיד. הניחוש שלי היה שזה אטיוד או פרלוד כלשהו, של אחד מהרומנטים, אבל זה לא הספיק לי כדי לאתר באיזו יצירה מדובר. באופן לא מפתיע שאזאם וסאונדהאונד כשלו בזיהוי… לכן פניתי למורה האלופה שלי לפסנתר והיא כמובן זיהתה אותו צ׳יק צ׳ק וגם אישרה לי שהניחוש שלי לא היה רחוק כל כך מהמציאות: קוראים לו ״אטיוד קטן״ והוא חלק מאסופה שנקראת ״האלבום לצעירים״ והלחין אותו לא אחר מאשר שומן שאני כל כך אוהבת…
טוב, אז חזרנו לסיכומי השנה של האינדי.
בכמה ממצעדי האינדי הגדולים בארץ (עונג שבת, הקצה) שסיכמו את שנת 2014, זכה במקום הראשון האלבום האחרון של דיימון אלברן, “רובוטים של יום יום”. זה אלבום קטן, מינורי, מינימליסטי, אפרפר. אלברן יוצר מגוון שמנסה את כוחו בפרויקטים מסוגים שונים ומסוגות שונות, ותמיד מעניין לשמוע מה יש לו להציע. אבל הרבה אנשים הרימו גבה לנוכח זכיית האלבום הזה במקומות הראשונים, ואני ביניהם.
אחרי ארבע האזנות לאלבום, מצאתי שהוא בעיקר משעמם. נטול ייחוד. יש כמה נפילות ממש אבל דווקא לא זו הבעיה, הבעיה היא שאין שיאים, אין חידושים, הכל מעין קו מונוטוני מתמשך. לא היה בו אף שיר שתפס אותי. רק הריף הרפטטיבי והמעצבן שמלווה את שיר הראשון נתקע לי בראש. ועכשיו אני מעבירה אליכם אותו.
Damon Albran – Everyday Robots
שנת 2014 הסתיימה, האינטרנט התמלאה בסיכומי סוף שנה, בעיקר של אינדי. עוד נחזור לזה, אבל בינתיים רק רציתי לומר, ששנת 2014 הייתה שנה לא רעה לפופ, דווקא.
הנה להיט הפוסטמורטם של מלך הפופ בכבודו ובעצמו. והוא אחלה. פגז מן העבר. אפשר היה להכניס אותו ל"אוף דה וול" ולא היינו יודעים.